לאכול את שווייץ

שווייץ יוצאת מהקורונה בסערה. טיול קולינרי בז'נבה, בזל ולוגאנו – מאוכל רחוב ופונדו עממי על שפת האגם, ועד מסעדות מישלן ויקבים בלב הנופים שהיו ונשארו מהיפים בעולם - בכתבותי במגזין החיים הטובים (עמ' 22-25) ובאכול ושאטו

Afternoon Tea - Hotel d'Angleterre, Geneva

Chef Christian Moreschi - Villa Principe Leopoldo, Lugano

Lugano

Bains des Pâquis, lake Geneva

Tenuta Castello di Morcote

Nomad hotel, Basel

Cote square restaurant, Bristol hotel, Geneva

Basel

Boutique Vintage, Lugano

Fagottini for lunch - Tenuta Castello di Morcote

Jakob's Leckerly, Basel

Tenuta Castello di Morcote

שובו של הנווד

 פורסם במגזין G, גלובס

ולריה ודימיטרי בוטקוביץ עוברים מחדר לחדר ולא מפסיקים להצטלם. עולמו של צ'פלין, מוזיאון חווייתי יוצא דופן, שנפתח לאחרונה באחוזתו של צ'פלין בעיר וֶוֶה (Vevey) על גדות אגם ז'נבה, כולל למעלה מ-30 אתרי צילום משוחזרים מתוך סרטיו, ונדמה שעם כל כניסה לאתר צילומים כזה התיאבון של הבוטקוביצים לבּוּק וסלפי רק מתגבר. ולריה עולה על כיסא הספר באתר הצילומים המשוחזר של "הדיקטטור הגדול", כשדמותו של צ'פלין בגודל טבעי מניפה מסרק מעל לראשה. דימיטרי מתיישב ליד דמותו של צ'פלין בבית המשפט ואחר כך נאחז בסורגי הכלא ומחייך אל הסמארטפון של אשתו. את הצילום הזה הם שולחים לבת שלהם במסנג'ר ומאוחר יותר יעלו את השאר לפייסבוק. הם הגיעו לסקר את "עולמו של צ'פלין" עבור תוכנית הרדיו שלהם במוסקבה וגילו פארק שעשועים שלם, והם לא מחמיצים שום הזדמנות להנציח את הרגע. כשמביטים בהם מבינים כמה מבריק הקונספט שיצר המוזיאוגרף הקנדי איב דוראן באחוזה השוויצרית של משפחת צ'פלין. 

דוראן, איש צנום ונמוך קומה ("1.66 מ'. כמו צ'פלין") עם חיוך ילדי, מציג בלהט את המיזם שלו. הפרוייקט התחיל להתגלגל בשנת 2000 כאשר דוראן, המתמחה בהקמת אתרים מוזיאליים מבוססי טכנולוגיות מולטימדיה, נתקל בפיליפ מיילאן, אדריכל שוויצרי וידיד משפחת צ'פלין. "המשפחה רצתה להקים מוזיאון על חייו ויצירתו של צ'פלין, מוזיאון שגם ייצר חווייה", מספר דוראן. "הצעתי להם להקים מרכז תרבות, שבו אפשר יהיה לא רק לצחוק ולחוות את צ'ארלי הליצן, אלא גם להכיר דרך עבודותיו את התקופה, את החברה של אז ונושאים חשובים שטיפל בהם בסרטיו, כמו המשבר הכלכלי, רעב, דיכוי, פאשיזם, נושאים שמעסיקים אותנו גם כיום". למיזם של דוראן חברה Grévin, חברה צרפתית שמפעילה אתרי נופש ופארקי שעשועים. בהשקעה של 60 מיליון פרנק שוויצרי, ותוך שיתוף פעולה מלא של המשפחה, יצרו באחוזת צ'פלין מרכז חווייתי יוצא דופן. זוהי הכלאה מרתקת בין מוזיאון עשיר בתיעוד ופריטי ממורביליה, מוזיאון שעווה ופארק שעשועים. המשפחה סיפקה גישה חופשית לאוצר העצום שלה – ארכיון סרטי צ'פלין, 15 אלף צילומים ו-200 אלף מסמכים. הקמת המרכז נמשכה 16 שנה. "כמו הזמן שלקח לחפור את מנהרת גוטארד", מגחך דוראן כשהוא מכוון לפרוייקט השוויצרי אדיר המימדים של חפירת המנהרה החוצה את האלפים, שעומד להיפתח בקרוב. מה עיכב שנים רבות כל כך את הפרוייקט של צ'פלין? שכן אחד התנגד. 16 שנים לקח להם לפתור את הבעיה הקטנה הזאת.

אוצר ארכיוני של 15 אלף צילומים

"עולמו של צ'פלין" מתפרש על פני שלושה מתחמים: בית המשפחה שמפגיש את המבקר עם החיים הפרטיים של משפחת צ'פלין; המתחם המוקדש לסרטיו; הפארק היפהפה הענק, שמשקיף אל הנוף האלפיני של רכסי Dents du Midi ו-Le Grammont.

מתחם הסרטים הוא לב העניין. הביקור מתחיל באולם קולנוע, בצפייה בסרט קצר, מעין פתיח. בסיומו – זהירות ספוילר! – המסך עולה ומאחוריו מתגלה שיחזור של סימטה לונדונית של סוף המאה ה-19 – זירת ילדותו של צ'פלין. מכאן פשוט נשאבים פנימה אל חללים שופעי קסם של אתרי סרטים משוחזרים, מלאים בדמויות בגודל טבעי של צ'פלין ושפע של דמויות מסרטיו, ודמויות של אישים ידועים שהוא היה ההשראה ליצירתם – פליני, בניני, מייקל ג'קסון, וודו אלן. דמותו של מייקל ג'קסון ניצבת בכניסה לחדר שמציג בשורה של מסכים את צעדיו ותנועתו הייחודיים של צ'פלין, שהיו השראה ל"הליכת הירח".

אין ספור ויטרינות עם פריטי ממורביליה מקוריים ירגשו את אוהבי צ'פלין ואת חובבי הקולנוע בכלל. אבל "עולמו של צ'פלין" מיועד בראש ובראשונה למשפחות. מותר לגעת בדמותו של צ'ארלי, בדמותה של קלייר בלום בסצנה מתוך "אורות הבמה" (בלום, כיום בת 84, הגיעה לפתיחה). כן, לחצו על הכפתור והפעילו את הצריף המתנדנד באתר צילומי "הבהלה לזהב", שבו על כיסא הבמאי של דגלאס פיירבנקס, אחזו במצלמת קולנוע וצלמו את פולט גודאר. מבקר מן השורה יבלה שם שעתיים-שלוש, אבל מוקיריו של צ'פלין יבלו כאן הרבה יותר – מול הוויטרינה עם החליפה המקורית של דמות הנווד המיתולוגית (סכום הביטוח – חצי מיליון דולר), הנעליים והמגבעת המקוריים מ"זמנים מודרניים" (נרכשו ב-120 אלף דולר מזוג אספנים ניו יורקים בדקה התשעים בטרם נמסרו למכירה פומבית בכריסטי'ס), ובחדר "צ'פלין בעולם" שמציג תיעוד של נסיעותיו ברחבי העולם.

בסלון אצל הצ'פלינים

דוראן מוביל אותנו על פני הסלון עם הכורסאות של צ'ארלי ואונה אשתו, על פני חדר האוכל המשפחתי, חדר העבודה עם שולחן הכתיבה שעליו נכתב התסריט של "הרוזנת מהונג קונג", הפסנתר שעליו כתב את המוסיקה לסרטיו. כל הרהיטים מקוריים. ויש גם את הפארק הנהדר, עם פאנלים שמספרים על מסיבות הברביקיו, חיות המחמד של הילדים (לג'רלדין היה נחש, ומייקל החזיק תנין בבריכה) ואנקדוטות מחיי המשפחה.

המתחם כולו מלא מסכי וידאו שמקרינים קטעים מסרטי צ'פלין וקטעי תעודה שונים. נוגעים במיוחד הם הסרטים המשפחתיים שנמסרו ע"י ילדי צ'פלין ומוקרנים בכל פינה בבית המגורים. גם שם צ'פלין הוא צ'פלין. לא יכול להתאפק. עושה פרצופים, מדלג, מדגדג וגונב את ההצגה. הסרטונים המשפחתיים האלה בסלון, בחדרי השינה, בחדר העבודה, יוצרים אצל המבקר תחושה של קירבה אל דיירי הבית.

מה לכל זה ולשוויץ? ב-1952 הגיעו צ'ארלי ואונה לאירופה לכבוד הפרימיירה של סרטו "אורות הבמה". מאחוריו היו שנים של מרורים שהאכילה אותו ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית בראשות הסנטור מקארתי. הוא הואשם בפעילות קומוניסטית, זומן לשימוע ולבסוף בוטלה אשרת הכניסה שלו מחדש לארצות הברית. צ'פלין ויתר על אזרחותו האמריקאית וחיפש בית חדש. הוא מצא אותו באחוזה בת 140 הדונם בכפר קורסייה-סור-וֶוֶה (Corsier-sur-Vevey) שבפאתי וֶוֶה, אותה רכש תמורת 600 אלף פרנק שוויצרי (שווייה כיום 15 מיליון פרנק) ובה התגורר ב-25 השנים האחרונות לחייו עם אונה ושמונה ילדיהם.

ציניקנים יגידו שסייעה להחלטתו גם מדיניות המיסוי השוויצרית, אבל הטענה הרווחת היא שאחרי שנות הפאראנויה של המקארתיזם היתה השלווה המפוהקת ונטולת הפפראצי של אגם ז'נבה התרופה הנכונה. תושבי וֶוֶה הניחו לו לסעוד בשקט ב"ז'ארדן ד'אסי", המסעדה הסינית שהיתה החביבה עליו, לפקוד ללא הפרעה את חנות הגבינות בעיר העתיקה, וגם לא הטרידו את האורחים המפורסמים שהרבו לבקר באחוזה.

עד השנה האחרונה תושבי וֶוֶה גם לא עשו יותר מדי כדי להתהדר באייקון המיתולוגי שבחר לחיות ביניהם. הם הציבו לכבודו פסל צנוע בדמותו של הנווד על הטיילת הצופה לאגם וב-1995 החל השוקולטייר המקומי, בלייז פויה, ליצוק שוקולד בצורת נעלי צ'ארלי צ'פלין. הוא עדיין עושה את זה אבל מי שבא בגלל נעלי השוקולד של צ'פלין ישאר בגלל הפראלינים וסדנאות הטעימה שהוא עורך בחנות השוקולד המופלאה של Läderach  במרכז ווה (שוקולד עם הל, זעתר, צ'אי מאסאלה ומה לא). ב-2011 נעתרו בעיירה לרעיון של צייר בשם פרנק בורולך, שצייר במשך שנתיים על חזיתותיהם של שני בניינים ציורי ענק עם דמויותיו של צ'פלין. וזהו. עד עכשיו.

שש בערב, הגינה של זמנים מודרניים – מלון חדש של ארבעה כוכבים ביציאה לכביש המהיר מוֶוֶה. 40 אנשי צוות המלון – מלצרים, חדרניות, פקידי קבלה – מתקבצים לצילום קבוצתי רגע לפני אירוע הפתיחה הרשמי של המלון. כולם לבושים בשחור וחובשים מגבעות צ'רלי צ'פלין. נדמה שאירוע חנוכת המלון הנחמד הזה, שהכל בו צ'פלין כולל הלוגו של חדרי השירותים (צלליתו של צ'פלין בגברים, צלליתה של פולט גודאר בנשים) – הוא לא רק אירוע פתיחה של המלון, אלא האקט שמסמל את מיתוגה הסופי של וֶוֶה בתור העיר של צ'פלין. 

צ'פלין נפטר ב-1977, אונה ב-1991, והם קבורים זה לצד זה בבית העלמין הקטן של קורסייה-סור-ווה, שגם הוא, מן הסתם, יזכה עכשיו למבקרים רבים יותר. 

על המסך מול שולחן האוכל הגדול בבית משפחת צ'פלין מוקרן סרטון משפחתי: כל המשפחה מסבה אל השולחן. צ'ארלי מתחיל לאכול מרק דימיוני מצלחת שטוחה. כל הילדים מביטים בו לרגע וברצינות תהומית מתחילים להניע את הכפות ולאכול מצלחותיהם הריקות בקצב אחיד. הצליח לו לדוראן. ההיכרות האינטראקטיבית המענגת עם יצירתו של צ'פלין באתרי הסרטים המשוחזרים מסתיימת בתחושה של היכרות אינטימית ונעימה עם המשפחה, שכמו מזמינה אותך אליה הביתה.

"הצפי הוא 250 אלף מבקרים בשנה", הוא אומר, "אבל אני מאמין שיהיו יותר, כי אני חושב שצ'פלין רלבנטי היום יותר מתמיד. מצב העולם בכי רע. יש כל כך הרבה פחד, כל כך הרבה סכנות. חייבים לצחוק יותר מול הקושי והאווילויות. צ'פלין והנווד שלו הכרחיים היום יותר מתמיד. אפשר לומר ש-Chaplin is back".  

אם כבר הגעתם לריביירה השוויצרית

·         אלימנטאריום המוזיאון המצויין המוקדש לנושא המזון וממוקם על הטיילת של ווה, יפתח מחדש במהלך חודש יוני, עם תצוגות משופצות ותצוגות וסדנאות חדשות – על הרגלי אכילה ודיאטות, סדנאות בישול לילדים, מזון כמעורר זכרונות, "מעבדת חושים" ומשחקים שונים כמו משחק המתרחש כולו במערכת העיכול. (לא רחוק ממנו יפתח השנה גם מוזיאון "נסט" של חברת "נסטלה"). 

·         המוזיאון האולימפי בלוזאן, השכנה לווה, התחדש עם תערוכה המוקדשת לריו, שבה תיפתח תיכף אולימפיאדת 2016. ביום ביקורנו הגיעה לראשונה בהיסטוריה האש האולימפית ללוזאן, לכבוד מלאת מאה שנה לייסודו של הוועד האולימפי. ארבעה חברי המשלחת מריו דה ז'אנרו, עם פנסי לוקס, הדליקו את אגן האש בגינת המוזיאון. היתה התרגשות גדולה. אבל כדאי לבוא בגלל תצוגות הקבע של המוזיאון. פריטים כמו נעלי הריצה של קארל לואיס ואמיל "הקטר הצ'כי" זטופק המיתולוגי, ומסכי ענק שמקרינים רגעים בלתי נשכחים בהיסטוריה האנושית ברזולוציה מהממת, יוצרים לרגע את מה שהמוזיאון הזה נועד לעשות – לגרום לנו להרגיש ביחד חלק מהישג אנושי מדהים באמת. 

 

ה

הכותבת היתה אורחת לשכת התיירות של שוויץ וחברת התעופה Swiss

בזל: אמנות, עיצוב, טרנד, היפ

פורסם במסע אחר אונליין

לבזל, עיר המוזיאונים, יש מקום של כבוד ברשימת היעדים הנחשקים של כל חובב אמנות לאורך כל השנה, אבל באמצע יוני היא עוברת לראש הרשימה. הסיבה – "ארט בזל", יריד האמנות המסחרי החשוב בעולם וגם לונה פארק של יצירתיות, יופי ואופנה.  

 עבור מאות הדילרים, האספנים, האוצרים ובעלי הגלריות זהו חלון הראווה הגדול של מובילי סצנת האמנות, המגמות, השמות החמים, ושבוע עבודה עמוס. עבור התייר חובב האמנות זהו לונה פארק ססגוני של יצירתיות, יופי, מוזרויות, המון אופנה ומגוון ענק של יצירות מכל תחומי הביטוי האמנותי ומכל פינה של העולם. ויש גם נקניקיות ענק טעימות והתחככות באנשים היפים בדוכני הפאטיו של המבנה המרכזי של היריד. וכולם יצלמו. מרישמי הביקור ביריד בשנה שעברה – נדמה שרק מחצית מהמבקרים מביטים ביצירות בעיניים עירומות. כל השאר דרך הסמארטפונים. ויש מה לצלם. האקשן זולג גם לרחובות ומצית בעיר חיים חדשים. בפינות רחוב, בכיכרות, לרגלי הקתדרלה, בחלונות הראווה של חנויות, פורחים פסלים, מיצבים ועבודות וידאו. ברחבת ה"מֶסֶה", מתחם היריד, תוכלו לסמוך על כך שגם השנה יפציעו שם אמירות אופנתיות עם טאץ' אישי אמנותי, ומקבצים של צעירים יפנים בשחור מסוגנן יוכיחו ששחור הוא עדיין השחור החדש.

מוקד משיכה מרכזי ביריד של השנה שעברה היה מתחם המיצגים "14 חדרים" שבו הוזמנו 14 אמנים בינלאומיים, ביניהם סלבס כמו יוקו אונו ודמיאן הרסט, ליצור מיצג אישי, כל אחד בחדר משלו. הפרובוקציה שזכתה לכיסוי רחב במדיה המקומית היתה מילו מוייר, אמנית מיצג מדיסלדורף, שהסתובבה בעירום מלא ברחובות בזל, כשעל אבריה כתובים בשחור שמות הבגדים שהיו אמורים לכסות אותם. " לצעוד עירומה ברחובות בזל זו אמנות?" תהה עמודו הראשון של היומון המקומי.

אז מה יהיה שם השנה?

השנה יקדם את פני המבקרים בכיכר המרכזית של היריד 'DO WE DREAM UNDER THE SAME SKY' – מתחם גדול שיצר האמן הקונספטואלי רירקריט טיראבאניה בשיתוף עם שני האדריכלים הגרמנים ניקולאוס הירש ומישל מולר, והשף הפיני אנטו מלאסניימי. יהיה זה מודל אקולוגי ובר קיימא למתחם אוטופי של אמנים. יהיו שם גינת תבלינים, מטבח סולארי, איזורי התרגעות

ומסעדה תאילנדית שבה יחליט הסועד כמה לשלם עבור התענוג ואיך – באמצעות מילצור, השתתפות בבישול, או הדחת כלים.

"דיזיין מיאמי", אגף העיצוב ביריד, הציג בשנה שעברה עבודות מפתיעות עם טקסטורות מתעתעות, שבלט ביניהן שולחן הזכוכית של האדריכלית הנודעת זאהה חדיד, שנראה כעשוי מזרמי מים ואדוות גלים. השנה יהיה הנושא הבולט בתערוכה – Flower Power. אמנים רבים יציגו מגוון של פריטי עיצוב, משטיחים ועד תכשיטים, שיעסקו ביחסים שבין טבע לעיצוב. מתחם Design Curio יציג פריטים ייחודיים כמו רהיטים שעוצבו לקומונות מגורים סובייטיות, עבודות מחומרים חדשניים ופריטי עיצוב המתכתבים עם תרבות האוכל.

ובעניין אוכל, מסעדותיה של בזל נערכות אף הן לקראת היריד. את אחד מערבי היריד של השנה שעברה בילינו

ב- Der Teufelhof ("חצר השטן") – מלון בוטיק עם מסעדה טרנדית נחשבת (ומומלצת בחום) בשם Atelier. בשעה עשר בערב (שעה בלתי תקנית בעליל לארוחת ערב בבזל) לא היה עדיין זכר לעשרים הסועדים שהזמינו שולחן. "הסעודה המאוחרת הזאת אופיינית לבאי ארט בזל", הסבירה דורלה שורמר, מנהלת השיווק של לשכת התיירות של בזל. "בימים רגילים אוכלים פה ארוחת ערב בשבע או בשמונה". התפריט - גורמה עם טוויסט אמנותי בהחלט. המנות המנצחות: מרק שומר ותפוזים עם קרוסטיני סלמון, רביולי ליים עם אפונת גינה ולובסטר ולקינוח סורבה אקאציה וסיגליות.

 החמישיה הפותחת

אבל עם כל הכבוד ל"ארט בזל", העיר עתירת המוזיאונים מציעה כל השנה מבחר מגוון ומתגמל ביותר לחובבי אמנות ועיצוב וגם לאוהבי מוזיאונים מיוחדים ואוספים יוצאי דופן. אז זו החמישיה הפותחת שלי בבזל:

ויטרה

מוזיאון העיצוב המפורסם, שנמצא מעבר לגבול, בעיירה ויל שבגרמניה, רק 30 דקות נסיעה מבזל, הוא אתר חובה לכל מי שמתעניין בעיצוב ואדריכלות. הוא משלב את "ויטרהאוס", תצוגה ענקית של רהיטים, כלים ופריטי עיצוב קלאסיים וחדשים של גדולי המעצבים, עם מוזיאון אדריכלי. המוזיאון הזה כולל מקבץ מרהיב של מבנים שתכננו כמה מהשמות המובילים את האדריכלות העולמית, ביניהם פרנק גרי, זאהה חדיד, והרצוג ודה מורון. הביקור ב"וויטרהאוס" פתוח לקהל. בכניסה מקבל כל מבקר כרטיס אורח. אם יניח אותו על אחת העמדות הפזורות בתצוגה יקבל מידע על כל פריט, מי עיצב אותו ואיפה אפשר להשיג אותו בארצו.

מוזיאון קרן ביילר

אוסף 200 היצירות של גדולי האמנות המודרנית, שאסף סוחר האמנות ארסנט ביילר לאורך 50 שנות פעילות, שוכן במבנה יפהפה שתכנן האדריכל רנצו פיאנו (שחתום גם על מרכז פומפידו בפריז) בלב פארק יפה לא פחות. תמצאו שם את המיטב של פיקאסו, מונה, סזאן, וורהול, בזליץ, רותקו ואחרים, לצד תערוכות מתחלפות של אמנים מובילים. חוויה מיוחדת: האולם המוקדש ליצירה אחת – ציור חבצלות המים הענק של מונה. חלונותיו הגדולים נשקפים אל בריכה אמיתית של חבצלות מים – הברקה מקסימה של פיאנו.

מוזיאון הנייר

זהו אחד המוזיאונים המיוחדים של בזל, בפרט למשפחות וילדים. במוזיאון השוכן במבנה שמייצרים בו נייר מאז המאה ה-16, מציגים את ההיסטוריה של הנייר ודואגים לשמר את העולם ההולך ונעלם של הנייר והדפוס. במהלך הסיור האינטראקטיבי מוזמן המבקר לייצר בעצמו דף נייר ולהדפיס עליו טקסט, חותמות ורישומים. עונג צובט לב. המוזיאון ממוקם בבית עתיק ברובע סנקט אלבן הציורי, הסמוך לטיילת הריין, שהיה בעבר רובע תעשיית הנייר, שומר ושוחזר והפך לנכס תרבותי ותיירותי.

מוזיאון הרוקחות

מאוד טבעי לבזל, שהיא עיר תעשיית התרופות לא פחות משהיא עיר האמנות, שיהיה לה מוזיאון רוקחות הגון. מוזיאון הרוקחות של האוניברסיטה של בזל, מאכלס את שלוש קומותיו של בית מהמאה ה-13 בעיר העתיקה, עם היסטוריה מעניינת משל עצמו, והביקור בו הוא מסע קטן בזמן, אל עולם כמעט אגדתי. זהו אחד האוספים הגדולים בעולם בתחום ההיסטוריה של הרוקחות. יש בו בין היתר בית מרקחת מושלם מ-1755, מעבדה מושלמת של אלכימאי, אוסף מקסים של קלחות, אביקים, כלי מעבדה וציוד רפואי עתיק. יש גם פקעות, שורשים מוזרים ופוחלצי בעלי החיים שהיה להם הכבוד לתרום לריפויים של שלל מכאובים וחוליים – קרפדות, נחשים, חרקים, תנין ומה לא. לרשות המבקרים אודיו-גייד באנגלית וגם חנות מוצרים ומזכרות מעניינת.

מוזיאון הצעצועים

גם למוזיאון הזה יש קשר לתעשיית התרופות של בזל. האוסף עוצר הנשימה שהקימה גיזלה (גיגי) אורי (ממשפחת יצרנית התרופות "לה רוש" שנחשבת לאשה השוויצרית העשירה בעולם) משתרע על פני ארבע קומות במרכז העיר והוא נדיר בהיקפו ובמוצגים שהצליחה גברת אורי להשיג. כ-6000 פריטים, ביניהם בובות, בתי בובות מאובזרים לפרטי פרטים עם סצנות תקופתיות, צעצועים מכניים מקסימים מהמאה ה-19 ואחד האוספים הגדולים בעולם שלTeddy Bears . זו אינה רק נוסטלגיה יפה. רבים מהפריטים מהווים ראי מרתק של התקופה – למשל בובות המשחק השחורות הראשונות שיוצרו, או בתי בובות המשחזרים רחוב מהמאה ה-19 עם כל החנויות ובעלי המלאכה של פעם.

ומשהו שאין לו שום קשר לאמנות. במי הריין החוצה את העיר, כבר צצים בעונת היריד ראשוני המתרחצים. הם בולטים לעין בזכות האופן שבו טובלים הבזלאים בנהר שלהם – אוחזים בשקיות כתומות צפות, אטומות למים, שבהן מאוכסנים הבגדים, ומניחים לזרם המהיר של הריין לסחוף אותם. צריך רק לדעת מתי ואיפה לחתוך כדי לעלות אל הגדה. חוויה בזלאית למבינים!

מידע שימושי

·         היריד מתקיים בימים חמישי-שבת, 18-21 ביוני, 11:00-19:00

למידע על כרטיסים, מחירים ועוד: www.artbasel.com/en/Basel/For-Visitors/Useful-Information

• צ'ופר כדאי: כרטיס נסיעה חופשי חינם בתחבורה הציבורית המצויינת של העיר (Mobility ticket) ניתן לכל אורח מלון בעיר בכל דרגת תיירות!
• מוזיאון קרן ביילר:  www.fondationbeyeler.ch
• מוזיאון העיצוב ויטרה:  www.design-museum.de
• מוזיאון הצעצועים:  www.spielzeug-welten-museum-basel.ch
• מוזיאון הנייר:  www.papiermuseum.ch
• מוזיאון הרוקחות:  www.pharmaziemuseum.ch
• מסעדת Atelier ב- Der Teufelhof: www.teufelhof.com

הכותבת היתה אורחת Basel Tourismus ולשכת התיירות של שוויץ

חורף בגשטאד

טוב ללכת בדרכים, והכי טוב בשלג. טוב בר בקצה קרחון מסתם בר בעיירת סקי. וגם לילה של כוכבים קרובים על גדות אגם קפוא: חורף בגשטאד לא רק לעשירון העליון (מסע אחר און ליין). 

בדרך אל האושר

עוד רגע ויעלמו במדרון

יופי חורפי

כולסטרול יוק

סניקרס במעלה הר אגלי

בר בקצה הקרחון. מעבר לחלון תהום של 2,830 מ'

ילידים במדרחוב של גשטאד

העגלה רוזי. פסלת: ליזה טוד, הבת של ליז טיילור

קארין, גבנית ומורת דרך

פרחי אלפים על גבינה מותכת

הובלקייזה. גבינה עם פן

ברגהאוס אגלי. מסעדה קטנה בקצה היקום

   

במדרחוב של גשטאד

כנסייה להצטלב בה. גשטאד

שבת בבוקר.מישהו יצא לשופינג

הכותבת היתה אורחת לשכת התיירות של גשטאד 

שווייץ: הופה היי קנטון טיצ'ינו

השוויצרים הכריזו על השנה כשנת ההייקינג, ולמרות שתיירות הטיולים ברגל היא מזמן מגה-טרנד עולמי, אם למישהו יש זכות להגיד על זה משהו זה לשוויצרים. הם פשוט הולכים את עצמם לדעת בשבילי האלפים, כמו עיזי הרים, ללא הבדל מין, גיל, עונה או יום בשבוע. אז נסעתי להשתלב בטרנד בטיצ'ינו, הקנטון האיטלקי של שוויץ. בטיצ'ינו מתמזגים השפה, המטבח, האדריכלות והמזג האיטלקיים עם דיוק וסדר שוויצרי מופתי, וגם הטבע מלא נופי קצוות. גנים מטופחים שופעים צמחייה טרופית, דקלים ועצי זית וגם טרשים, מרחבי אחו ופסגות אלפיניות. שלושה מסלולי טיול ברגל (עם עצירה במסעדות הנכונות) הגישו לנו את כל זה עם שיק איטלקי.

"ההבדל בינינו לבין האיטלקים הוא שאצלנו יש פחות מכוניות פאר, פחות בוטוקס, ופחות רעש וצלצולים", קובעת פלאביה אמברוזטי, צעירה נמרצת, שמובילה אותנו לאורך השביל המתפתל על גדות אגם ריטום (Ritom) בצפון טיצ'ינו. יומיים קודם לכן היכרנו את פניו האורבניים של הקנטון, בכיכר העיר, בפארקים ובמסעדות של לוגאנו, ועכשיו, חמושים במקלות הליכה ונעלי הליכה משובחות שקנינו במיוחד, אנחנו בדרך אל חיק הטבע שלו. על הדרך ממשיכה פלאביה בקורס ההיכרות המזורז עם הטבע הטיצ'ינזי. "למרות שיש לנו מזג ים תיכוני, הכל אצלנו מאורגן יותר, נקי יותר, והעניינים זורמים חלק. אין שביתות".

אנחנו צועדים בעקבותיה לאורך מה שנקרא מסלול עמק פיורה (Val Piora). זהו אחד מ-32 מסלולי טיול מומלצים, מתוך 60 אלף הקילומטרים של שבילי הליכה, שסימנו השוויצרים בשנים האחרונות עבור מטיילים. "...כן", מגיע אלינו קולה של פלאביה, אדיש לעליות ובלי שמץ של התנשפות, "יש תחרות סמוייה בין איטליה וטיצ'ינו. כשהאיטלקים מפסידים במשחקי הגביע העולמי הטיצ'ינזים שמחים. לדעתי זה טפשי. הם באים אלינו לקנות דלק זול יותר, אנחנו נוסעים אליהם לקנות מוצרלה, ככה זה".

ברכבל התלול ביותר בשוויץ אל אגמי עמק פיורה
עמק פיורה נמצא בגובה של 1,800-2,200 מ' מעל פני הים ונחשב לאחד האיזורים היפים והעשירים ביותר בצמחייה ובעלי-חיים בטיצ'ינו. פזורים בו עשרים ושמונה אגמים, הגדולים שבהם הם ריטום (Ritom), טום (Tom) וקאדאניו (Cadagno), ואל אגם ריטום מועדות פנינו. אל תחילתו של המסלול אנחנו עולים בפוניקולר שמטפס מפיוטה (Piotta). 
שלט מציין שהוא התלול ביותר בשוויץ, ומגיע לשיפוע של 87.8%. יש עוד כמה פוניקולרים בשוויץ שמתהדרים בהגדרה הזאת, אבל למה להיות קטנוני. המראה הנשקף ממנו בהחלט עוצר נשימה ביותר ממובן אחד. מהדרך הסלולה הצמודה אל צוקי הסלע נפרשים נופיו העוצמתיים של עמק לבנטינה (Leventina), שמלווים אותנו עד לסכר המרשים של אגם ריטום.  שם מתחיל הטיול בתוך הטבע.

אנחנו נוטשים את הדרך הסלולה ועולים על שביל המוביל בתוך חורש עצי ארז ומקיף את האגם קרוב אל שפת המים. כשהשביל מתחלף במרחבי אחו ירוקים פלאביה עוצרת, קוטפת משהו ואוכלת. מיד אנחנו לומדים לזהות את שיחי האוכמניות, ומכאן ועד ליעד חצי המסלול שלנו – ארוחת הצהריים במסעדה בבקתת קאדאניו - אנחנו מסתערים בחמדה על הפירות השחורים המתוקים. אין כמו החטיפים שמציע הטבע.

Capanna Cadagno ניצבת בלב אחו ירוק, מוקפת שמשיות ושולחנות עץ, והיא שוקקת מטיילים ורוכבי אופניים. השולחן מתמלא צלחות ריזוטו ופולנטה, מנות הדגל של המטבח של טיצ'ינו. הסלט מוגש עם רוביולה (Robiola), גבינה בשלה, רכה ונהדרת, שעשוייה מתערובת של חלב בקר, עיזים וכבשים. מנת הפולנטה מוגשת עם חריץ דשן של גבינת Piora, גבינה קשה, גאוות האיזור. היין הנכון כאן הוא מרלו לבן מקומי, והוא קליל ונעים.

בקצה השביל היורד מהבקתה נראה הכתם הכחול של אגם קאדאניו, היעד הבא שלנו. קאדאניו מצפין במימיו תופעת טבע נדירה – meromixis – שלושה רבדים של מים, שלעולם אינם מתערבבים זה בזה. ב"מרכז המחקר לביולוגיה אלפינית", הסמוך למסעדה, חוקרים את התופעה ומסבירים לנו, שהכל בגלל שכבת בקטריות ורודה שמפרידה בין מים למים. 10 מטרים של מים אלפיניים זכים מפרידים בין הרוחצים באגם לבין הבקטריות הוורודות, כך שאפשר לטבול בו כמו בכל אגם שוויצרי אחר.

השמש כבר יורדת על אגם ריטום כשאנחנו מאגפים אותו מצידו השני, משלימים את המסלול המעגלי ויורדים בפוניקולר חזרה לפיוטה. אורכו של המסלול היפהפה הזה (שנקרא גם Didactico Trail) הוא 10.7 ק"מ, והליכה נינוחה לאורכו אורכת כארבע שעות. שעתיים עד לבקתת קאדאניו ושעתיים אחריה. פה ושם יש עליה, אבל הוא קל ברובו ומתאים לכל המשפחה.

נהר הטורקיז של עמק ורצאסקה

פירוש השם ורצאסקה (Verzasca) הוא "מים ירוקים" ומבט אחד במי הנהר הזה מגלה, שמה שראינו בתמונות לא היו משחקי פוטושופ. יש להם גוון שנע בין טורקיז לירוק-איזמרגד והם צלולים להדהים. בעמק מאג'ורה, צפונית ללוקארנו ואסקונה, עיירות הנופש הסטייליסטיות של טיצ'ינו, מספק הוורצאסקה את אחד ממסלולי הנוף הציוריים והרומנטיים ביותר. אורכו של מסלול Sentiero Verzasca כ-13 ק"מ – כארבע שעות הליכה, והוא מתפתל לאורך הנהר, בין סלעים אפורים גדולים וחלקים, בצל עצי תרזה וארז. הוא מתחיל בכפר סונוניו (Sonogno) ומסתיים בגשר הקשתות העתיק (Ponte dei Salti), בכפר לאברטצו (Lavertezzo), ויש בו כמה הפתעות.

הסלעים המפוארים שלו יוצרים פינות ג'קוזי טבעיות, הטובות שבהן נמצאות באיזור לאברטצו. כדאי לרדת לטבול אבל רק אם השילוט מציין שאפשר. הסלעים היפים האלה חלקים מאוד. חובבי צלילה ימצאו במעמקי הערוץ באיזור גשר הקשתות אתר צלילה מרהיב. יצירת האמנות של הטבע בערוץ הוורצאסקה העניקה השראה לאמנים המקומיים, שהציבו כ-30 פסלים ומיצבים לאורך הדרך, ועשו את זה בעדינות ובהתחשב בנוף. עוד הפתעה נחמדה על הדרך הן מסעדות הגרוטו. אלה הטברנות הכפריות, הטיפוסיות לטיצ'ינו, שהיו במקור מערה או בית אבן, ששימשו מזווה לאיכסון הגבינות והסלאמי, וכיום הן בית אבן קטן עם חצר, שולחנות עץ, ותפריט בסיסי של גבינות, בשרים מעושנים ומרלו מקומי. התאפקנו וחלפנו על פני לפחות שני גרוטי מפתים עם חצרות שוקקות, כדי לאכול צהריים ב"אוסטריה ויטוריה". חצינו את גשר הקשתות ונכנסנו לחצר של מלון "ויטוריה", מלון קטן עם חדרים פשוטים ומרפסות שפונות אל הנהר. בסוכת הגפנים, לצלילי מימיו השוצפים של הוורצאסקה, מצאנו תפריט טיצ'ינזי עם ריזוטו מצויין ושירות נעים, ואפילו בעברית. אמי סטאקי ובעלה, בעלי המקום שאחראים גם על הבישולים, לא שכחו את העברית שלהם מאז עבדו במלון רויאל ביץ' באילת. עולם קטן.

לגנדריה וחזרה – הדובדבן של אגם לוגאנו

לו היה לנו עוד יום היינו מאמצים את ההמלצה של המקומיים לשיט אולטימטיבי באגם לוגאנו: היינו מפליגים מלוגאנו, יורדים בכל תחנה מסביב לאגם, מטיילים בסביבה ועולים על הספינה הבאה לתחנה הבאה, עד להשלמת המעגל. אבל נשאר לנו יום בלוגאנו, אז הציעו לנו את הדובדבן שבקצפת: כפר הדייגים גנדריה (Gandria). עלינו על ספינה בלוגאנו ושטנו לגנדריה. אכן דובדבן. בקיץ הכפר גדוש תיירים אבל מקסים בכל זאת. מחוץ לעונה הוא ריק וחלומי עוד יותר. בתיו מכסים את צלעו של הר ברה (Bre) ויורדים עד לקו המים, וכולו סמטאות צרות, גרמי מדרגות תלולים, עצי זית וסככות גפנים.

כאן כדאי לבחור את המסעדה גם על פי מיקומה האסטרטגי - עם תצפית מושלמת על האגם. Locanda Gandriese היא אחת המובילות, עם מרפסת מעל למים ונוף אולטימטיבי: מימין ומשמאל מעגן זעיר וססגוני של סירות דייגים וממול - הכחול הגדול. אפשר לחזור בספינה ללוגאנו אבל מומלץ יותר לחזור ברגל, ולראות מה עושים האקלים הים תיכוני המיוחד של האיזור והאצבעות הירוקות של הטיצ'ינזים לצמחייה המקומית. ההליכה חזרה ללוגאנו ארכה כשעה. צעדנו בנחת בשביל סלול לאורך האגם, על פני האחוזות והגנים של הכפר קסטניולה (Castagnola). כולן שופעות צמחייה ופרחים, ובאביב הבוגנוויליה פשוט משתוללת ומכסה בוורוד לוהט את המשוכות והגדרות. יש גם כמה פארקים יפהפיים בדרך. בקסטניולה גילינו פנינה אמיתית: הפארק של וילה הלנאום (Villa Heleneum). הווילה נבנתה ב-1931 והיתה שייכת להלן ביבר, רקדנית בלט צרפתיה, שהפכה לאשת חברה מפורסמת בלוגאנו. הוא שופע צמחייה טרופית וסובטרופית ופתוח לכל עובר אורח.

www.ticino.ch

www.myswitzerland.com

הכותבת היתה אורחת של Ticino Turismo ו-Switzerland Tourism