איפה היינו ומה עשינו

להתערבב במרסיי




היא עיר של ניגודים: מזח עם שוק דייגים ים תיכוני ואור פרובאנסלי רך, קו חוף עם ארמונות אצולה אלגנטיים, ומעבר לפינה רחוב לבנטיני שכולו שווארמיות, גרפיטי ושלטים בערבית, ומגוון של צבעי עור ותלבושות אתניות. יש שיאמרו "מלאה בזרים, שמרו על הארנקים", ואילו אחרים יגידו "רב-תרבותית, מקסימה, אגן הים התיכון הכי אותנטי שיש", תלוי את מי שואלים. היא מולדת הפסטיס, הבוייאבז וההמנון הצרפתי, וציירים כמו סזאן ובראק, התאהבו, ובצדק, בחוף הים ובאור שלה והתיישבו בה לכמה שנים. תמיד היתה השער לפרובאנס ולריביירה הצרפתית הנחשקות ממנה, ונדרשו לה שנים כדי להתנער מהשם שנקשר לה כבירת הפשע של צרפת. בשנים האחרונות היא מאיצה את המהפך. השלב הראשון של המייק-אובר יושלם ב-2013, אז תוכרז כ"בירת התרבות של אירופה". אבל כבר עכשיו כדאי להתעכב ולהתערבב לפחות יומיים בעיר הרב-תרבותית, המקסימה, אגן הים התיכון הכי אותנטי שיש.


הנמל הישן
כל מרפסות בתי המלון והמסעדות שלאורך רחוב קה דו פור (Quai du Port) משקיפות אל הנוף האייקוני שממנו ראוי להתחיל את ההיכרות עם מרסיי: הנמל הישן, הגדוש בכ-3,000 סירות ויאכטות, סיפון נושק לסיפון ותורן אל תורן. שני המבצרים, סן ז'אן (Fort Saint Jean) וסן ניקולה (Fort Saint Nicholas) ניצבים בפתחו כשני שומרים, וגבוה מעל ראש הגבעה, משקיפה על העיר בזיליקת נוטרדאם דה לה גארד (Notre Dame de la Garde). מרציף דה בלג' (Quai des Belges) שבו פורקים הדייגים את שללם בכל בוקר אל דוכני שוק הדגים, יוצאות מעבורות התיירים לשיט אל האיים איף (If) ופריול (Frioul). דייג קשיש מסדר על מגש עשרות צדפות שצבען כתום עז ומציג בתנועות ידיים את ייעודן תליון לצוואר. הן מכונות "העין של סנט לוסי" ומאמינים שהן מביאות מזל לעונדת.

גבירתנו שעל המשמר

בראש מגדל הפעמונים של הבזיליקה הרומנו-ביזנטינית היפה מהמאה ה-9, ניצב פסלה המוזהב של הבתולה הקדושה, הצופה על דייגי העיר בבואם ובצאתם. אל נוטרדם דה לה גארד אפשר להגיע ברגל (כ-30 דקות במסלול משולט), באוטובוס קו 60 או ברכבת תיירים קטנה שיוצאת מרציף דה בלג'. מרחבת התצפית של הבזיליקה נפרש סיפורה של מרסיי ב-360 מעלות של נוף, מגובה במפות אבן מפורטות המדגימות כיצד כפרי הדייגים הקטנים התגבשו לעיר סביב הרובע העתיק לה פאנייה (La Panier), בהם ל'אסטאק L’Estaque)) בצפון, מקום מושבם של ציירי המופת סזאן, וואן גוך והסופר אמיל זולא, ולאורך כל 57 הקילומטרים של קו החוף משם עד מרכז העיר. בתוך הבזיליקה יש גודש יפה ומוזר של מוזאיקות, ציורי קיר ומוביילים עם דגמים קטנים של ספינות, מטוסים וחפצים שונים, שמייצגים את שלל האסונות מהם הצילה הבתולה הקדושה את תורמיהם.



לה פאנייה
ברובע העתיק לה פאנייה אין ולא יהיה מדרחוב מותגים. זהו מבוך מפתיע בשלוותו של סמטאות צרות ובתים צבעוניים, בתי קפה קטנים, סדנאות אמני קרמיקה ויצרני הסבון המפורסם של מרסיי שנוצר במאה ה-19, כאשר רבים מסוחריה של מרסיי שבו מצפון אפריקה ובאמתחתם שמן דקלים. כך נולדה תעשיית הסבון, שמציע ליחוח בריא ומעודן של העור החשוף לשמש הים תיכונית ולרוחות המיסטרל הקשוחות.
"שקט פה, אבל אי אפשר לומר שהעיר הזאת רגועה," אומרת נדיה, שמתגוררת עם משפחתה מעל לבית הקפה בכיכר המרכזית של הרובע. "חיים כאן אנשים מכל העולם ומכל הדתות וכולנו חיים טוב יחד, אבל הממשלה מסיתה נגד זרים ויש לא מעט גזענות. למרות זאת, קודם גרנו בפריז ואין כמו מרסיי לגדל בה ילדים."
במרכז הרובע מתנשא Le Centre de la Vieille Charité, מקבץ מבנים מרשים מהמאה ה-17 שבעבר שימשו בית מחסה ליתומים ונוודים וכיום מאכלסים את המוזיאון לארכיאולוגיה של הים התיכון והמוזיאון לאמנות אפריקנית, אוקיאנית ואמרינדיאנית. מעבר לפינה, בסדנת האמנים Arterra, יוצרים בעבודת יד דמויות קרמיקה קטנות של כפריי פרובאנס, על תלבושותיהם המסורתיות, הקרויות סנטון (Santons). בסמוך שוכנת Savon de Marseille – אחת מסדנאות הייצור של הסבונים המסורתיים. אפשר ללגום את אחד מ-95 סוגי הפסטיס, המשקה הלאומי בטעם אניס, ב-La Maison du Pastis שברובע, או ב- La Samaritaine באיזור הנמל, שם שותים אותו המקומיים כבר משנת 1910.
ארמון חגיגת בית השואבה
15 דקות הליכה מהנמל ומהרחוב הראשי, לה קאנבייר (La Canebière), ואתם בארמון לונגשאן (Palais Longchamp), שנבנה לציון אירוע דרמטי בתולדות העיר – הקמת אמת המים בשנת 1838, שהזרימה לראשונה מים מתוקים לעיר מהנהר דוראנס (Durance). בחזית הארמון ניצבת המזרקה המרשימה "טירת המים", המסמלת את האירוע, אותה פיסלו מיטב אמני התקופה. בתוך הארמון שוכנים מוזיאון הטבע והמוזיאון לאמנויות יפות, שכולל בין השאר גם חדר המוקדש ליצירותיו של האמן, בן מרסיי, אונורה דומייה. אבל הפנינה האמיתית מסתתרת בצידו האחורי של הארמון: פארק ציבורי מרהיב-עין, גזום ומצוייץ בסגנון צרפתי, שמחייב טיול קטן.
איך זה שכוכב
דרך החוף, הקורניש (Corniche), מגלה קו חוף דרמטי, מסולע וצוקי. מאחורי גינות פורחות מציצים עשרות ארמונות קטנים ואלגנטיים מהמאה ה-19. סמטת מדרגות צרה יורדת מהקורניש אל אחת ההפתעות הנעימות של מרסיי: ואלון דז אוף (Vallon des Auffes). זהו נמל דייגים זערורי עם סירות קטנות, בתים צבעוניים, גרמי מדרגות שמובילים לשום מקום, וכמה מהמסעדות הטובות בעיר: Chez Fonfon ו- L'Épuisette, העטורת כוכב מישלן. שתיהן ידועות בבוייאבז שלהן. ויש גם פיצריה מומלצת, Chez Jeannot. הפיצה, כך מתברר, היא הפריט השני בחשיבותו בתפריט של מרסיי, אחרי הבוייאבז, והתאזרחה בעיר בעקבות האיטלקים הרבים שהיגרו למרסיי אחרי מלחמת העולם השנייה. דיירי פינת החמד הזאת הם צאצאי תושביו המקוריים או עשירי העיר. מחיר דירה לקנייה – כ-7,000 יורו למטר רבוע.
בזאת לא תמו הפתעות הקורניש. הים המשתרע מעבר למרפסת של מסעדת Peron הוא כחול וגדול, וביום שמש זה המקום לאכול בו ארוחת צהריים. לפני כמה חודשים איבדה המסעדה את כוכב מישלן שלה, אבל גם סועדים בעלי חיך מעודן לא יתאכזבו. אחרי מרק דגים וג'מבו שרימפס עם עדשים ואספרגוס מומלץ להתמסר למהלומה הסופית - קינוח בכיכובו של תפוח שלוק ברוטב אדום של גרניטה מנדרין על מצע ביסקוויט עם קרם שנטילי. מחיר ארוחה של שלוש מנות - 68 יורו לסועד. ארוחת בוייאבז לזוג – 55 יורו לכל סועד. מעוניינים להעמיק ברזי המטבח המקומי? הצטרפו לקורס של יום במטבחו של ריימונד בורסו, השף של מסעדת הגורמה La Ferme. יש להזמין מקום מראש.
האי של הרוזן ממונטה כריסטו
"אפל מן הים, אפל מן השמיים, מתרומם הגרניט כרוח רפאים ענקית, ומצוקיו כזרועות השלוחות לתפוס בטרפן." כך תיאר אלכסנדר דיומא את שאטו ד'איף (Château d'If), המבצר שנגלה לעיני אדמונד דנטס, גיבורו הנבגד, המובל אל אי-הכלא ב"רוזן ממונטה כריסטו". אך באור השמש של מרסיי, עם שחפים צווחנים, תיירים וילדים שמשוטטים בין תאיו, נמוגות רוחות הרפאים והמבצר הרנסנסי נראה רומנטי להפליא. הוא נבנה על ידי המלך פרנסואה הראשון ב-1516 והפך לכלא ידוע לשמצה לפורעי חוק ואסירים פוליטיים. דיומא מצא בו את התפאורה המדוייקת לעלילת ספרו ובזכותו הפך האי לאתר התיירות הפופולארי במרסיי אחרי נוטרדאם דה לה גארד. מגיעים אליו בשיט של 20 דקות והסיור בו נמשך שעה. המחיר לשניהם 15 יורו.
ביתו של המשוגע
מפתיע למצוא דווקא במרסיי את אחת מיצירותיו המפורסמות והמהפכניות ביותר של לה קורבוזייה, מאושיות האדריכלות המודרנית של המאה ה-20. Cité Radieuse ("העיר הקורנת"), או כפי שכינו אותו תושבי העיר, "Maison Du Fada" ("ביתו של המשוגע"), נבנה בין 1947 ל-1951. זוהי הראשונה בסדרת מבני מגורים אוניברסליים של קורבוזייה, שבהם 337 דירות ב-12 קומות, וגם חנויות, מסעדה, בית מלון, בית ספר, שירותי בריאות וספורט. הבניין המרשים בנוי מבטון חשוף עם אלמנטים המזכירים ספינה, דימוי שבאמצעותו ביקש האדריכל להדגים את ייעודו כיחידה עצמאית, שכספינה בלב ים כוללת את כל אשר נוסעיה זקוקים לו. בשישי אחר הצהריים אפשר להצטרף לסיור משרד התיירות המקומי ולבקר בדירה במתחם.

מקדש לזיזו, בארטז ודרוגבה
תושבי מרסיי אוהבים את קבוצת הכדורגל שלהם אהבה גדולה, ול-40 אלף מהם יש מנוי שנתי למשחקיה. משחקי הגביע העולמי, שהתקיימו בעיר ב-1998, טענו את האהבה הזאת באנרגיות חדשות והפכו שני אתרים של הקבוצה לאתרי תיירות מבוקשים. סיורים יומיים יוצאים אל ה-Velodrome, האיצטדיון של קבוצת אולימפיק מרסיי, שם אפשר לבקר בחדרי ההלבשה ובמוזיאון הקטן שבו אצורות טביעות ידיהם של הכוכבים. בשורות הקבוצה החלו את הקאריירות הבינלאומיות שלהם אושיות כדידייה דרוגבה, כיום בשורות צ'לסי, ו"זיזו" זינאדין זידאן ופביאן בארטז המיתולוגיים. מי שרוצה להעמיק בסצנה יסור אל OM bar, הבר הרישמי של הקבוצה, הגדוש במזכרות ופריטים מסחריים.
חלון לים התיכון
פותחים יומנים: 2013 תהיה השנה של מרסיי. בחירתה ל"בירת התרבות של אירופה" תתבטא בלא פחות מ-400 אירועי תרבות ואמנות, שיתקיימו בעיר וברחבי פרובאנס ויעסקו בנושא הים התיכון. בין האירועים המרכזיים: "הזר שהוא אחד מאיתנו" – תערוכת ענק לציון מאה שנה להולדת הסופר אלבר קאמי, תערוכת "ציירים והים התיכון", שתבחן כיצד ראו ציירים אוונגרדיים כוואן גוך, בונאר, סזאן, מאטיס ופיקאסו את דרום צרפת בשנים 1880- 1960, פסטיבל צילום בהשתתפות צלמים צעירים מאירופה והים התיכון, ועוד.

הכתבה פורסמה בגיליון יולי 2011 של מגזין "טרוולר" של "נשיונל ג'יאוגרפיק" ישראל.




הייתי אורחת לשכת התיירות של מרסיי וחברת "אל על".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה