איפה היינו ומה עשינו

קיץ של דאדא בציריך

פורסם במגזין G, גלובס

יום ראשון, שש ועשרים בבוקר, סימטה בנידרדורף, הרובע העתיק של ציריך. אין כלב בחוץ. רק פועלי הזבל, בחור עם חצי בקבוק בירה שעוד מושך את הלילה של אתמול, ואנחנו. יושבים על מדרגות בית ברחוב שפיגלגאסה 1 ומחכים לאדריאן. שתי הקומות הראשונות מאכלסות את "קברט וולטר", שבו נולדה ב-5 בפברואר 1916 תנועת הדאדא, שהשנה חוגגים לה בציריך יומולדת 100. מוזר לחשוב שדווקא ציריך המעונבת, הבנקאית, היא זו שהיתה ערש לידתה של התנועה הניהיליסטית הססגונית הזאת, שצמחה מהשוק של זוועות מלחמת העולם הראשונה. דווקא בציריך מצאו הוגו באל, טריסטאן צארה, יאן ארפ, מרסל ינקו ואחרים אינקובטור מושלם ליצירת המניפסט הבועט שלהם, וייסדו את אחת המחאות החברתיות והאמנותיות החשובות של המאה העשרים.






החדר האחורי בקומה הראשונה של שפיגלגאסה 1, אז טברנה בשם Holländische Meierei (חלב הולנדי), הפך לאבן שואבת לאמנים פליטים מכל רחבי אירופה, שהציגו בו מופעי מחול, שירה ואמנות. הם יצאו נגד המלחמה והבורגנות וקראו תיגר על האמנות המסורתית בחומרים וביצירות בוטות שנועדו לזעזע. השנה מציינים בציריך את כל אלה בתערוכות ואירועים, וכל יום בשש וחצי בבוקר, סיפרו לנו, עושים ב"קברט וולטר" כבוד לדאדאיסטים. אז באנו. 1 במאי 2016. יורד גשם וקר. כמו שאמר ריכרד הילזנבק, מהאבות המייסדים של התנועה – "אי אפשר להבין את הדאדא. חייבים לחוות את זה". בשביל זה אנחנו פה.
בשש וחצי פונקט מופיע בחור בן שלושים ומשהו, ז'קט סולידי, חוברת קטנה ביד. אדריאן. הוא פותח את הדלת ומזמין אותנו פנימה. אחרינו נכנס עוד איש גבוה בסוודר אדום. אדריאן נוטס, מנהל ואוצר "קברט וולטר", מתייצב מולנו כמו חזן בתפילת שחרית, פותח את החוברת וקורא: "היום אנחנו מציינים באופיציום מס' 87 את קלמאן פנסרס. הוא נולד לפני 131 שנים והופיע ברשימת מובילי הדאדא בפריס ב-1922 וברשימתו של טריסטן צארה בניו יורק ב-1921. הוא היה משורר ואגיפטולוג ופעל במסגרת התנועה בבלגיה". הוא עובר לקרוא שיר של פנסרס בצרפתית, שאת חלקו הוא קורא כשגבו אלינו ופניו אל פסל של וולטר. וולטר מחייך אלינו עם שפעת תלתלים וכיפה מנייר אלומיניום מקומט שמישהו שם לו על הראש. כשהוא מסיים מאחל לנו אדריאן יום דאדא שמח ומזמין אותנו לקפה.






"כל בוקר אנחנו מציינים אחד מ-165 אנשי התנועה שסללו את הדרך", הוא מסביר. "אני מספר בקצרה על האיש וקורא משהו מכתביו או מציג ציור שלו". "חוץ מזה", הוא אומר, "קברט וולטר' הוא מכון קטן שנאבק על קיומו וזו גם הזדמנות למצב אותו. אני חושב שהצלחנו". עד עכשיו העיריה שילמה את שכר הדירה של "קברט וולטר". עכשיו, הוא מקווה, אולי תתחיל גם לתמוך בפעילותו ותכיר בעובדה שזה אינו רק אתר היסטורי אלא גם מרכז לאמנות עכשווית. "אפשר להגיד שנהיינו מקום די לוהט".
הוגו באל, אבי התנועה, היה איש דתי. מחוות טקסיות לא היו זרות לו. "להסתובב עם הגב לשומעים היה רעיון של מישהו ואימצתי אותו", אומר אדריאן. "אבל יהיה יותר רדיקאלי כמובן אם אקרא את הטקסט כשאני שוכב על הרצפה".

לאופיציום השחרית של אדריאן נוטס יש ארבעה-חמישה "קבועים". דומיניק, אנה, ד"ר רוברט ומרטין, האיש בסוודר האדום. מרטין הוא מרצה לסטודנטים בתחום האינטרמדיה. תמיד התעניין באמנות וחשב שכדאי להכיר מקרוב את הדאדא. למה בשש וחצי בבוקר? "בשבילי זו המחווה ולא משנה לי אם באים או כמה באים", אומר אדריאן. מתוך 87 בקרי אופיציום שש פעמים קרא את הטקסט מול חדר ריק. "יותר רדיקאלי לעשות את זה בשש וחצי בבוקר", הוא מוסיף. "זה מבטא בבהירות את הרעיון. בשעות אחרות קורים הרבה דברים אחרים". האופיציום לקלמאן פנסרס מסתיים בלחיצת ידיים חמה של "הקבועים" ו"המזדמנים". הגיע הזמן לארוחת בוקר.



100 שנים אחרי
אמני הדאדא ביקשו לפתח שפה ויזואלית חדשה. החיפוש אחר מקורות השראה הוביל אותם אל התרבויות של אפריקה, אסיה ואוקיאניה שסייעו להם לגבש כלי למחאה החברתית והפוליטית שלהם נגד התרבות המערבית. "דאדא אפריקה – דיאלוג עם האחר", המוצגת במוזיאון ריטברג בעיר, מוקדשת להשראה שמצאו הדאדאיסטים באמנויות של תרבויות זרות. חודשים אחדים לאחר שנפתח בפברואר 2016 נסגר קברט וולטר (בהמשך נפתח שוב) ועיקר הפעילות של התנועה בציריך עברה לגלריה בפאראדה פלאץ במרכז העיר, שהיתה בבעלות סוחר האמנות, אספן האמנות האפריקנית ומי שהפך לפטרון הדאדאיסטים, האן קוראי. את מקום המופעים הבימתיים הפרובוקטיביים של מחול עם מסכות, הלמות תופים וטקסטים חסרי פשר בעלי צליל כמו-אפריקני, תפסה האמנות הפלסטית, שהוסיפה לדלות מאותם מקורות השראה. 





מעניין לראות את המסכות האקספרסיביות של מרסל ינקו והקולאז'ים של חנה הוך לצד המסכות ובובות הפולחן האפריקניות. התערוכה שמציגה עבודות של ג'ון הארטפילד, ראול האוסמן, יאן ארפ, סופי טאובר ואחרים, מיטיבה להעביר את הלך הרוח של הדאדא עם הדימויים האנטי מלחמתיים, המחאה הפוליטית והביטויים הגרוטסקיים שכוונו נגד הבורגנות. בכניסה תלויה אחת העבודות הדאדאיסטיות הראשונות שעוררו סערה – דמותו של קצין פרוסי בעל ראש חזיר, שיצר הפילוסוף של התנועה, ראול האוסמן, והוצגה בתערוכת הדאדא הראשונה שהתקיימה בברלין ביוני 1920. (התערוכה תוצג עד 17.7.16). www.rietberg.ch



בערב חזרנו ל- soiréeשעורך "קברט וולטר" במסורת ערבי המיצגים, המופעים והשירה שקיימו שם המייסדים. הפורמט הזה שהחל ב-5 בפברואר יתקיים לאורך 165 ימים. הערב הופעה של להקת "אנטי-פרו" מהעיר וינטרטור. ההרכב הוא תערובת של פורטיס ו"הקליק" עם נגיעות של "משינה". הסולן דומה פיזית לפורטיס וגם תזזיתי כמוהו. הם שרו בגרמנית. לא הבנתי את הטקסט פרט למילה "בצל" שחזרה שוב ושוב בפזמון. החדר הקטן של הקברט מלא. הקהל המעורב, צעירים ומבוגרים, סולידי למראה ומנומס כצפוי. נורה האוסווירט, צעירה בחצאית וחולצת וינטג', למדה מדיה ואוצרות ועכשיו היא המפיקה, היח"צנית, שותפה לקביעת הרפרטואר ופותרת הבעיות הכללית של "קברט וולטר". היא עושה את זה תמורת משכורת צנועה אבל "זו לא עבודה זו תשוקה", היא מדגישה ויש לה הוכחות. "בחמישה בפברואר נפתחו חגיגות ה-100 לדאדא בציריך", היא מספרת. "הגיעו 4,000 איש, ראש העיר נאם, פסנתרן ניגן מוסיקה של אריק סאטי. כולם חיכו שיקרה משהו משוגע ולא קרה כלום. נראה היה שהם לא באמת מבינים מה זה דאדא. זה הרגיז אותי", היא צוחקת. "הלכתי וריססתי בגרפיטי את המשפט 'דאדא היה פה לפני שדאדא היה פה'". השוטרים במעצר שאלו אותה למה עשתה את זה. "כי זה יומולדת 100 לדאדא! אמרתי להם. הם אמרו שהם לא יודעים מה זה. אז עכשיו אתם יודעים, אמרתי". אחרי שלוש שעות במעצר שיחררו את האנרכיסטית לדרכה. אבל נורה עוד לא אמרה את המילה האחרונה. "אני שוקלת לחזור על אקט הגרפיטי שלי ב'מניפסטה'". 



"מניפסטה" מס' 11, הביאנלה האירופית לאמנות עכשווית, תתקיים השנה בציריך (11.6-18.9) לכבוד 100 שנה לדאדא, וגם "קברט וולטר" לוקח בה חלק. במרכז המניפסטה השנה שורה של אירועים תחת הכותרת "What People Do For Money: Some Joint Ventures". בכל אחד מהם יופיעו זוגות, שיורכבו מאמן ובעל מקצוע אחר כלשהו – טבחים, שוטרים, רופאי שיניים, וגם יחצניות-מפיקות חובבות וינטג'. ביצירתם יציעו הלא-אמנים לבני זוגם האמנים תובנות על החיים בעיר. הם ינסו לבחון מה המשמעות שיש בתרבות העכשווית למקצועו של אדם וכיצד משקף המקצוע את זהותו. www.cabaretvoltaire.ch

אפשר לפנטז על שיגרה שוויצרית מפוהקת, עם זיגוג של מחאה דאדאיסטית מתוקה, אבל פקידת הקבלה של מלון Rütli, במרחק חמש דקות מ"קברט וולטר", מעדכנת. "הכי מעניין היום בלאנגשטראסה והלווטייה פלאץ", היא אומרת. "בטח תלכו לשם". למה? "הפגנות 1 במאי. אומרים שהשנה הוציאו הכי הרבה שוטרים לרחובות". היא צדקה. התקשורת דיווחה שהשנה היו ההפגנות סוערות יותר מבשנים קודמות. רוב אנשי האיגודים המקצועיים מבין עשרת אלפי הצועדים, צעדו בשקט, אבל 300 חברי ארגוני שמאל זרקו פצצות עשן, ניפצו חלונות, ריססו גרפיטי והשחיתו מבנים של רשתות מזון, בנקים ומשטרה. הצועדים מחו על אי שוויון חברתי ומערכת פנסיה בעייתית. דאדא היה פה לפני שדאדא היה פה ויהיה גם אחרי.

עוד דאדא בציריך
·         בלשכת התיירות בתחנת הרכבת הראשית (וגם ב"קברט וולטר") אפשר לקבל את מפת אתרי הדאדא בציריך עם רשימת תערוכות ואירועי דאדא לאורך השנה.
·         סיורים מודרכים באנגלית בעקבות אתרי הדאדא בציריך יתקיימו בקיץ. בלשכת התיירות של ציריך בתחנת הרכבת הראשית אפשר לברר מתי.
תערוכה רטרוספקטיבית של יצירות פרנסיס פיקאביה ב-Kunsthaus  בציריך, 3.6-25.9.16.  www.kunsthaus.ch/en/exhibitions/coming-soon/francis-picabia
·         "חתול, עטלף וכמה מוציאים להורג" – מופע קברט אינטראקטיבי שמחפש את רוח הדאדא של העידן הנוכחי, בהשתתפות או בהפרעת הקהל. Miller's Studio, Seefeldstrasse 225, ציריך. 17-19 ביוני.
·         מלון "לימאט בליק" בנידרדורף מגדיר את עצמו כמלון דאדא. הבר מעוצב בהתאם. הוא פתוח אל הרחוב אבל משמש  גם כדלפק קבלה וחדר אוכל לארוחות הבוקר. כל חדר מוקדש לאחד ממייסדי התנועה, וכמה מילים על פועלו תלויות מעל לשולחן. מותק של מלון עם מיקום מצויין. 200-220 פרנק ללילה לחדר זוגי.
עוד דאדא בעולם
·         Dadaglobe Reconstructed ב-1920 יזם המשורר טריסטן צארה, מהאבות המייסדים של התנועה, את "דאדאגלוב" – אנתולוגיה של למעלה מ-100 יצירות של 40 אמני דאדא. היו ששלחו לו יצירות קיימות אבל רבים מהאמנים שפנה אליהם יצרו יצירות חדשות. הוא לא הצליח להרים את הפרוייקט והיצירות שנשלחו אליו התפזרו באוספים שונים. אחרי שש שנים של מחקר אינטנסיבי מכנסת התערוכה הזאת את כל היצירות שנשלחו לצארה. לאחר שהוצגה בקונסטהאוס בציריך היא עוברת ל- MoMAבניו יורק ותיפתח שם ב-12 ביוני (תוצג עד 18 בספטמבר).  press.moma.org/2015/12/dadaglobe-reconstructed
·         תערוכת "תגידי, זה אמנות?" מציינת 100 שנים להולדת הדאדא במוזיאון ינדו דאדא בעין הוד. 30 אמנים מציגים אלמנטים דאדאיסטים ביצירה הישראלית העכשווית בתחומי שונים של היצירה הדאדאיסטית – קולאז', אבסורד, פרפורמנס, רדי-מייד, מחאה פוליטית ואנטי מלחמתית ועוד (עד 13.6). w.jancodada.co.il

הכותבת היתה אורחת לשכת התיירות של שוויץ וחברת התעופה Swiss

























גרפיטי, חלומות ומסיבת רחוב בבריסל

פורסם במגזין G, גלובס
באותו בוקר של יום שלישי, 22 במרץ, פתח מוזיאון MIMA לראשונה את דלתותיו לקהל. מיקומו במבנה שהיה מבשלת בירה בשולי רובע מולנבק על גדות תעלת בריסל-שרלרואה, היה מלכתחילה חלק מהאג'נדה החברתית שלו. התעלה נבנתה לפני 200 שנה והיוותה תמיד חיץ בין מרכז העיר ותושבי הרובע התעשייתי, שזכה אז לכינוי "מנצ'סטר של בלגיה" ובשנה האחרונה זכה לתשומת לב עולמית כמקום מושבם של קיצונים איסלאמיים. השמועות שהחלו להזדחל אל הסמארטפונים באותו בוקר וחדרו אל מסיבת העיתונאים החגיגית ופתיחת תערוכת הבכורה של המוזיאון, התעצמו לאירוע המטלטל של פיגועי הטרור בנמל התעופה ובמטרו של בריסל, שקטע הכל. המוזיאון נסגר עוד לפני שנפתח ואיתו נדמו כל אירועי התרבות והתיירים נעלמו מהעיר. השלכותיו של האירוע עדיין ניכרות אבל בריסל חוזרת לעצמה ותושביה נחושים להשיב לעצמם את החיים הטובים ויותר מזה.



"עכשיו אנחנו מחוייבים עוד יותר לקדם את משנתנו מול הטירוף וההקצנה", אומר רפאל  קרויט, אוצר המוזיאון ואחד ממקימיו. "כאן במולנבק חובתנו לטפח מהפיכה חברתית, להפוך את התעלה לגשר בין הרובע ומרכז העיר ולחבר בין אנשים באמצעות תרבות".
לא רק MIMA חידש את פעילותו במשנה מרץ. סצנת האמנות של בריסל מתנערת ופותחת מחדש את התערוכות שהוקפאו ופורחים שובב גם אירועי תרבות ובידור. אחרי מצעד הגאווה שהתקיים בעיר במאי ואחריו מצעד ה-Zinneke הנפלא (שעוד ידובר בו) ומרתון הג'אז השנתי,, בריסל שוב מגישה מיקבץ מרשים של אטרקציות עירוניות, שהופכותת אותה ליעד מצטיין לסופ"ש אורבני של תרבות ובילויים.


אמנות הרחוב נכנסת למוזיאון
MIMA החברתי, העכשווי, עם הדגש על אמנות רחוב, גרפיטי וקומיקס, הוא אחד המוזיאונים היותר מעניינים כיום בבריסל. חמישה אמני City Lights, התערוכה הקבוצתית הפותחת שלו, החלו את דרכם בפעילות לא חוקית כאמני רחוב. אחת הבולטות שבהם היא Swoon, שבחרה בקירות המרתף הטחוב של המוזיאון כדי ליצור עליהם את הקולאז'ים שלה – פורטרטים עדינים שמורכבים ממאות רצועות נייר עם אמירה חברתית ופוליטית. למרות שעבודותיה כבר מוצגות בטייט מודרן וב-MOMA היא דבקה ברחוב. "תערוכות וקירות חוקיים זה בסדר", היאא אומרת, "אבל הדרך היחידה להיות חופשיים באמת היא מחוץ לחוקק ולזירה המסחרית. שם מסופרת האמת". צמד האמנים Faile מציג פרשנות עם ניחוח וינטג'י לדיוקנה של חברת הצריכה בפסלים אינטראקטיביים מגולפים בעץ, שמורכבים מדימויים מתוך כרזות פרסומת משנות ה-60. בתערוכת הקבע של המוזיאון בולטים אמני רחוב כמו קאצ'ו, שמפזר את הצבעים על המשטח באמצעות רחפן, וצמד האמנים Mon Colonel & Spit, שכדי החרס המעוטרים שלהם מתעדים את תקופת המסיבות של השניים בפריס. אחד מהם מכיל את אפרם של 200 כרטיסי המטרו שלהם מאותה תקופה. (התערוכה עד 28 באוגוסט). 



במתחם המוזיאון נמצא גם Meininger, מלון טרנדי מקסים, שמשלים את MIMA כמו כפפה ליד וכבר חזר לתפוסה מלאה. מרבית הקליינטורהה שלו הם צעירים מעודכנים. העיצוב מינימליסטי ונעים ויש בר עם טאץ' אמנותי הולם. מ-42 יורו לחדר, ומ-15 יורו למיטה בחדרי מעונות . 

גירושים טראומטיים ו-1800 מיכלי צבע שחור
תהליך גירושים גורם לאנשים לעשות מעשים קיצוניים. האמן דניס מאיירס עשה את זה ביג טיים. בעליו של המבנה הנטוש העומד להריסה של חברת הכימיקלים Solvay ברובע איקסל התיר לו לרסס בו את הגרפיטי שלו. התוצאה: אובססיה מהממת בשם Remember-Souvenir. גרפיטי של קליגרפיה ורישומים מכסה בצפיפות אובססיבית לא פחות מ-25 אלף מ"ר של כתלי מסדרונות, אולמות וחדרים מתמוטטים. הסיורים מוגבלים לקבוצות מאורגנות עד עשרים איש גם מסיבות בטיחותיות. יש שם על הקירות הרבה כעס ותיסכול, שורות בלתי קריאות שאפשר לזהות בהן מילים כמו "כוח", "גאולה", "משחק" ורישומים רבים של האקסית והילדים. 1800 מיכלי הספריי השחור שעשו את כל זה ניצבים על הרצפה באחד האולמות. הבניין נפתח למבקרים ב-22 באפריל לשלושה שבועות. אבל הפרוייקט צבר אוהדים והריסת המבנה נדחתה ליולי. עכשיו, אומרים לנו, חושש הבעלים שיופעל עליו לחץ לדחות שוב את ההריסה.  
  





חלומות אורבניים בקונגו
Urban Now: City Life in Congo במוזיאון Wils, היא תערוכה מעניינת עם מסר חברתי נוקב, פרי שיתוף פעולה של הצלם הקונגולזי סמי באלוג'י והאנתרופולוג פיליפ דה בוק. היא עוסקת באורבניזם בקינשאסה, שמתבטא בתכניות בנייה שאפתניות, מנותקות לחלוטין ממציאות החיים המקומית. זה לצד זה מוצגים צילומים של שלטי ההבטחה למימוש חלום נדל"ניסטי מערבי עד גיחוך, מול צילומים נוגעים ללב של בתים מתפוררים ואופי החיים המסורתי של המקומיים, שאין להם דבר עם תכניות הפיתוח. המחאה שעולה מן הצילומים נהגית בקול בסרט הווידאו של באלוג'י בו נחשף פצע ישן ורגיש – ניצול משאביה של קונגו ע"י בלגיה הקולוניאלית. "מיכרות המלח שלנו סיפקו את כל צרכינו. היינו עשירים", אומר אחד המרואיינים. "עד שבאו הבלגים ועשו באדמה שלנו כרצונם". 

פרובוקציה או ריאליזם?
באמצע מרץ קיבלו ההומלסים של בריסל תשומת לב חריגה. זה קרה כשבמוזיאוןלאמנויות יפות בבריסל נפתחה תערוכת ענק רטרוספקטיביתת של אנדרס סראנו, הצלם השנוי במחלוקת ויש שיאמרו הפרובוקטורר הבלתי נלאה. את סדרות הצילומים הבוטות המפורסמות שלו פתחה סידרת פורטרטים עוצמתיים של ההומלסים המקומיים, שנעשתה בהזמנת עיריית בריסל. פוסטרים שלהם נתלו ברחבי העיר בקמפיין שביקש ליצור פתיחות אל האחר. כל המצולמים "ישבו" עבור סראנו תמורת תשלום, כשהוא מביא את הסטודיו על כל אמצעי התאורה אל "אתרי הבית" שלהם. ימים ספורים לאחר מכן, התחוללה מתקפת הפיגועים, הפוסטרים ירדו והכל נעצר. עכשיו חזרו גם כאן לפעילות ועד 21 באוגוסט אפשר לראות שם את דיוקני ההומלסים לצד מגוון עבודותיו המטלטלות של סראנו – צילומי הגופות בחדרי המתים, סצנות הפורנו הקשה והסדרות "הדתיות" שלו, כולל "Piss Christ" השערורייתי – פסלון ישו הצלוב בתוך מיכל שתן של האמן. חמש תמונות מסידרת הפורנו מוצגות עם רצועות הטייפ האדומות שהודבקו עליהן לאחר שחובלו ע"י צופים נזעמים. 


חבורת "העפרונות" מכה שוב
סיור הגרפיטי של קבוצת Fais Le Trottoir (שפירושו Hit The Streets) הוא המרענן הרשמי של ביקור עכשווי בבריסל. פרד לבה, אמן רחוב והמדריך שלנו, מוביל אותנו בין בתי רובע איקסל ומאיר את עושר סצנת הגרפיטי המקומית. אנחנו לומדים לפענח את חתימתם של אמני גרפיטי כמו חבורת "העפרונות" (Les Crayons) ופארול, שכבר הגיע לגלריות אבל חזר לרחוב, נאמן לאמנותו. אנחנו מתוודעים אל Brigade Anti-Tag, היחידה ללוחמה בגרפיטי, וגם לומדים להבין קצת לנפשו של אמן הגרפיטי – אמן האותיות לעולם ישאר אנדרדוג לעומת אמן ציורי הקיר, שהדרך לחברות מסחריות וחברות פרסום תמיד פתוחה בפניו. בדרך מסתבר שפרד שלנו אחראי לביצוע שלושה ציורי קיר חוקיים בהזמנת עיריית בריסל ("הרי צריך לחיות ממשהו"). משך הסיור כשעתיים. מחיר – 5 יורו למשתתף.
אגב, הקנס שחוטף גרפיטאי שנתפס – 100-700 יורו לגרפיטי אחד! אתה קטין? ההורים שלך יידרשו לשלם. על חבורת "העפרונות" זה לא עושה רושם. במהלך אוגוסט הם גם יקיימו תערוכה. על המועד והמיקום המדוייקים תבוא הודעה יום לפני, בעיקר דרך פייסבוק ושהבריגדה תחפש אותם בסיבוב. 



"בריסל את יפיפייה היום!"
התמזל מזלנו להיות בבריסל ביום של ה-Zinneke. מרכז העיר. אלפי בריסלאים צוהלים. בחור גבוה שפניו צבועים בלבן עומד על הבמה לבוש במעיל לבן ארוך בסגנון צבאי, עשוי נייר. רצועה אלכסונית בצבע כתום חוצה את חזהו כמו רצועת נשק דמיוני. "בריסל את יפהפייה היום!", הוא קורא לקול תרועות ההמון. מצעד הזִינֶקֶה יצא לדרך ונראה שהוא הגשים את מה שבריסל כל כך היתה זקוקה לו: מפגן ססגוני של רוח טובה ועליצות מדבקת.
הזינקה, שהחל בשנת 2000 ומתרחש אחת לשנתיים, מניף את דגל האחווה ומטרתו שיתוף פעולה יצירתי בין תושבי 19 הרשויות המוניציפליות של בריסל. השנה, כמה סמלי, היה נושא המצעד "שבריריות". זה היה לא רק מפגן מרהיב של יצירתיות. המסר החברתי כל כך בלט לעין. רוב התלבושות והאביזרים נעשו מחומרים ממוחזרים ובכל להקה נראו חבריה הנכים והפגועים של הקהילה תופסים מקום מרכזי. "זו הפעם השלישית שאני כאן וזהו לדעתי פסטיבל הרחוב הכי מדהים באירופה", אמרה לי הלנה דה יונג, צלמת ערוץ טלוויזיה הולנדי שהגיעה מאמסטרדם לסקר את האירוע. בכל מקום נראו לבני-הפנים במדי הנייר הלבנים-כתומים. "אנחנו המשטרה האלטרנטיבית", הסביר לי הגבוה שהלהיב את הקהל מעל לבמה. אבל לחבורת "השוטרים" החמודה הזאת, שהם אמנים הנמנים עם מארגני הזינקה ומופקדים על שמירת הסדר, לא ממש היתה עבודה. ההמון היה חביב וממושמע ולבני-הפנים בעיקר הסתחבקו עם הצופים וזה עם זה כמו בכנס מילואים, כאשר מדי הנייר שלהם הולכים ונקרעים בסוג של מיצג אמנותי-חברתי. אם לא תגיעו קודם לבריסל תרשמו לכם – זינקה, מאי 2018!! 






  עוד תערוכות בבריסל 
במוזיאון Adam במתחם האטומיום של בריסל:
Eames & Hollywood – 240 צילומים שצילם המעצב המיתולוגי צ'ארלס אימס באתרי ההסרטה של חברו הטוב במאי הקולנוע בילי ויילדר ("חמים וטעים", "שדרות סנסט"). הצגת הצילומים החושפים את מאחורי הקלעים של תעשיית הקולנוע של הוליווד אמורה לגלות משהו מקסם המפגש עם ויילדר, עליו כתב אימס: "אתה לא הולך לצפות בבילי מצלם סרט כדי ללמוד איך לעשות סרטים...אלא כדי ללמוד איך לכתוב מאמר, איך לעשות כיסא, איך לבנות מבנה ארכיטקטוני". (עד 4.9.2016)
Plasticarium – תערוכת קבע של 500 יצירות פלסטיק, ביניהן פריטים קלאסיים כמו "כורסת ג'ו דימאג'יו" בצורת כפפת האיגרוף (ערכה במכירות פומביות 9,000 דולר), מתלה המעילים האיקוני בצורת קקטוס מראשית שנות ה-70 ועוד. 

הכותבת הייתה אורחת הנספחות הכלכלית–מסחרית של בריסל וולוניה, Wallonie Bruxelles visit brussels, Tourisme , וחברת בריסל איירליינס