השוויצרים הכריזו על השנה כשנת ההייקינג, ולמרות שתיירות הטיולים ברגל היא מזמן מגה-טרנד עולמי, אם למישהו יש זכות להגיד על זה משהו זה לשוויצרים. הם פשוט הולכים את עצמם לדעת בשבילי האלפים, כמו עיזי הרים, ללא הבדל מין, גיל, עונה או יום בשבוע. אז נסעתי להשתלב בטרנד בטיצ'ינו, הקנטון האיטלקי של שוויץ. בטיצ'ינו מתמזגים השפה, המטבח, האדריכלות והמזג האיטלקיים עם דיוק וסדר שוויצרי מופתי, וגם הטבע מלא נופי קצוות. גנים מטופחים שופעים צמחייה טרופית, דקלים ועצי זית וגם טרשים, מרחבי אחו ופסגות אלפיניות. שלושה מסלולי טיול ברגל (עם עצירה במסעדות הנכונות) הגישו לנו את כל זה עם שיק איטלקי.
"ההבדל בינינו לבין האיטלקים הוא שאצלנו יש פחות מכוניות פאר, פחות בוטוקס, ופחות רעש וצלצולים", קובעת פלאביה אמברוזטי, צעירה נמרצת, שמובילה אותנו לאורך השביל המתפתל על גדות אגם ריטום (Ritom) בצפון טיצ'ינו. יומיים קודם לכן היכרנו את פניו האורבניים של הקנטון, בכיכר העיר, בפארקים ובמסעדות של לוגאנו, ועכשיו, חמושים במקלות הליכה ונעלי הליכה משובחות שקנינו במיוחד, אנחנו בדרך אל חיק הטבע שלו. על הדרך ממשיכה פלאביה בקורס ההיכרות המזורז עם הטבע הטיצ'ינזי. "למרות שיש לנו מזג ים תיכוני, הכל אצלנו מאורגן יותר, נקי יותר, והעניינים זורמים חלק. אין שביתות".
אנחנו צועדים בעקבותיה לאורך מה שנקרא מסלול עמק פיורה (Val Piora). זהו אחד מ-32 מסלולי טיול מומלצים, מתוך 60 אלף הקילומטרים של שבילי הליכה, שסימנו השוויצרים בשנים האחרונות עבור מטיילים. "...כן", מגיע אלינו קולה של פלאביה, אדיש לעליות ובלי שמץ של התנשפות, "יש תחרות סמוייה בין איטליה וטיצ'ינו. כשהאיטלקים מפסידים במשחקי הגביע העולמי הטיצ'ינזים שמחים. לדעתי זה טפשי. הם באים אלינו לקנות דלק זול יותר, אנחנו נוסעים אליהם לקנות מוצרלה, ככה זה".
ברכבל התלול ביותר בשוויץ אל אגמי עמק פיורה
עמק פיורה נמצא בגובה של 1,800-2,200 מ' מעל פני הים ונחשב לאחד האיזורים היפים והעשירים ביותר בצמחייה ובעלי-חיים בטיצ'ינו. פזורים בו עשרים ושמונה אגמים, הגדולים שבהם הם ריטום (Ritom), טום (Tom) וקאדאניו (Cadagno), ואל אגם ריטום מועדות פנינו. אל תחילתו של המסלול אנחנו עולים בפוניקולר שמטפס מפיוטה (Piotta).
שלט מציין שהוא התלול ביותר בשוויץ, ומגיע לשיפוע של 87.8%. יש עוד כמה פוניקולרים בשוויץ שמתהדרים בהגדרה הזאת, אבל למה להיות קטנוני. המראה הנשקף ממנו בהחלט עוצר נשימה ביותר ממובן אחד. מהדרך הסלולה הצמודה אל צוקי הסלע נפרשים נופיו העוצמתיים של עמק לבנטינה (Leventina), שמלווים אותנו עד לסכר המרשים של אגם ריטום. שם מתחיל הטיול בתוך הטבע.
עמק פיורה נמצא בגובה של 1,800-2,200 מ' מעל פני הים ונחשב לאחד האיזורים היפים והעשירים ביותר בצמחייה ובעלי-חיים בטיצ'ינו. פזורים בו עשרים ושמונה אגמים, הגדולים שבהם הם ריטום (Ritom), טום (Tom) וקאדאניו (Cadagno), ואל אגם ריטום מועדות פנינו. אל תחילתו של המסלול אנחנו עולים בפוניקולר שמטפס מפיוטה (Piotta).
שלט מציין שהוא התלול ביותר בשוויץ, ומגיע לשיפוע של 87.8%. יש עוד כמה פוניקולרים בשוויץ שמתהדרים בהגדרה הזאת, אבל למה להיות קטנוני. המראה הנשקף ממנו בהחלט עוצר נשימה ביותר ממובן אחד. מהדרך הסלולה הצמודה אל צוקי הסלע נפרשים נופיו העוצמתיים של עמק לבנטינה (Leventina), שמלווים אותנו עד לסכר המרשים של אגם ריטום. שם מתחיל הטיול בתוך הטבע.
אנחנו נוטשים את הדרך הסלולה ועולים על שביל המוביל בתוך חורש עצי ארז ומקיף את האגם קרוב אל שפת המים. כשהשביל מתחלף במרחבי אחו ירוקים פלאביה עוצרת, קוטפת משהו ואוכלת. מיד אנחנו לומדים לזהות את שיחי האוכמניות, ומכאן ועד ליעד חצי המסלול שלנו – ארוחת הצהריים במסעדה בבקתת קאדאניו - אנחנו מסתערים בחמדה על הפירות השחורים המתוקים. אין כמו החטיפים שמציע הטבע.
Capanna Cadagno ניצבת בלב אחו ירוק, מוקפת שמשיות ושולחנות עץ, והיא שוקקת מטיילים ורוכבי אופניים. השולחן מתמלא צלחות ריזוטו ופולנטה, מנות הדגל של המטבח של טיצ'ינו. הסלט מוגש עם רוביולה (Robiola), גבינה בשלה, רכה ונהדרת, שעשוייה מתערובת של חלב בקר, עיזים וכבשים. מנת הפולנטה מוגשת עם חריץ דשן של גבינת Piora, גבינה קשה, גאוות האיזור. היין הנכון כאן הוא מרלו לבן מקומי, והוא קליל ונעים.
בקצה השביל היורד מהבקתה נראה הכתם הכחול של אגם קאדאניו, היעד הבא שלנו. קאדאניו מצפין במימיו תופעת טבע נדירה – meromixis – שלושה רבדים של מים, שלעולם אינם מתערבבים זה בזה. ב"מרכז המחקר לביולוגיה אלפינית", הסמוך למסעדה, חוקרים את התופעה ומסבירים לנו, שהכל בגלל שכבת בקטריות ורודה שמפרידה בין מים למים. 10 מטרים של מים אלפיניים זכים מפרידים בין הרוחצים באגם לבין הבקטריות הוורודות, כך שאפשר לטבול בו כמו בכל אגם שוויצרי אחר.
השמש כבר יורדת על אגם ריטום כשאנחנו מאגפים אותו מצידו השני, משלימים את המסלול המעגלי ויורדים בפוניקולר חזרה לפיוטה. אורכו של המסלול היפהפה הזה (שנקרא גם Didactico Trail) הוא 10.7 ק"מ, והליכה נינוחה לאורכו אורכת כארבע שעות. שעתיים עד לבקתת קאדאניו ושעתיים אחריה. פה ושם יש עליה, אבל הוא קל ברובו ומתאים לכל המשפחה.
נהר הטורקיז של עמק ורצאסקה
פירוש השם ורצאסקה (Verzasca) הוא "מים ירוקים" ומבט אחד במי הנהר הזה מגלה, שמה שראינו בתמונות לא היו משחקי פוטושופ. יש להם גוון שנע בין טורקיז לירוק-איזמרגד והם צלולים להדהים. בעמק מאג'ורה, צפונית ללוקארנו ואסקונה, עיירות הנופש הסטייליסטיות של טיצ'ינו, מספק הוורצאסקה את אחד ממסלולי הנוף הציוריים והרומנטיים ביותר. אורכו של מסלול Sentiero Verzasca כ-13 ק"מ – כארבע שעות הליכה, והוא מתפתל לאורך הנהר, בין סלעים אפורים גדולים וחלקים, בצל עצי תרזה וארז. הוא מתחיל בכפר סונוניו (Sonogno) ומסתיים בגשר הקשתות העתיק (Ponte dei Salti), בכפר לאברטצו (Lavertezzo), ויש בו כמה הפתעות.
הסלעים המפוארים שלו יוצרים פינות ג'קוזי טבעיות, הטובות שבהן נמצאות באיזור לאברטצו. כדאי לרדת לטבול אבל רק אם השילוט מציין שאפשר. הסלעים היפים האלה חלקים מאוד. חובבי צלילה ימצאו במעמקי הערוץ באיזור גשר הקשתות אתר צלילה מרהיב. יצירת האמנות של הטבע בערוץ הוורצאסקה העניקה השראה לאמנים המקומיים, שהציבו כ-30 פסלים ומיצבים לאורך הדרך, ועשו את זה בעדינות ובהתחשב בנוף. עוד הפתעה נחמדה על הדרך הן מסעדות הגרוטו. אלה הטברנות הכפריות, הטיפוסיות לטיצ'ינו, שהיו במקור מערה או בית אבן, ששימשו מזווה לאיכסון הגבינות והסלאמי, וכיום הן בית אבן קטן עם חצר, שולחנות עץ, ותפריט בסיסי של גבינות, בשרים מעושנים ומרלו מקומי. התאפקנו וחלפנו על פני לפחות שני גרוטי מפתים עם חצרות שוקקות, כדי לאכול צהריים ב"אוסטריה ויטוריה". חצינו את גשר הקשתות ונכנסנו לחצר של מלון "ויטוריה", מלון קטן עם חדרים פשוטים ומרפסות שפונות אל הנהר. בסוכת הגפנים, לצלילי מימיו השוצפים של הוורצאסקה, מצאנו תפריט טיצ'ינזי עם ריזוטו מצויין ושירות נעים, ואפילו בעברית. אמי סטאקי ובעלה, בעלי המקום שאחראים גם על הבישולים, לא שכחו את העברית שלהם מאז עבדו במלון רויאל ביץ' באילת. עולם קטן.
לגנדריה וחזרה – הדובדבן של אגם לוגאנו
לו היה לנו עוד יום היינו מאמצים את ההמלצה של המקומיים לשיט אולטימטיבי באגם לוגאנו: היינו מפליגים מלוגאנו, יורדים בכל תחנה מסביב לאגם, מטיילים בסביבה ועולים על הספינה הבאה לתחנה הבאה, עד להשלמת המעגל. אבל נשאר לנו יום בלוגאנו, אז הציעו לנו את הדובדבן שבקצפת: כפר הדייגים גנדריה (Gandria). עלינו על ספינה בלוגאנו ושטנו לגנדריה. אכן דובדבן. בקיץ הכפר גדוש תיירים אבל מקסים בכל זאת. מחוץ לעונה הוא ריק וחלומי עוד יותר. בתיו מכסים את צלעו של הר ברה (Bre) ויורדים עד לקו המים, וכולו סמטאות צרות, גרמי מדרגות תלולים, עצי זית וסככות גפנים.
כאן כדאי לבחור את המסעדה גם על פי מיקומה האסטרטגי - עם תצפית מושלמת על האגם. Locanda Gandriese היא אחת המובילות, עם מרפסת מעל למים ונוף אולטימטיבי: מימין ומשמאל מעגן זעיר וססגוני של סירות דייגים וממול - הכחול הגדול. אפשר לחזור בספינה ללוגאנו אבל מומלץ יותר לחזור ברגל, ולראות מה עושים האקלים הים תיכוני המיוחד של האיזור והאצבעות הירוקות של הטיצ'ינזים לצמחייה המקומית. ההליכה חזרה ללוגאנו ארכה כשעה. צעדנו בנחת בשביל סלול לאורך האגם, על פני האחוזות והגנים של הכפר קסטניולה (Castagnola). כולן שופעות צמחייה ופרחים, ובאביב הבוגנוויליה פשוט משתוללת ומכסה בוורוד לוהט את המשוכות והגדרות. יש גם כמה פארקים יפהפיים בדרך. בקסטניולה גילינו פנינה אמיתית: הפארק של וילה הלנאום (Villa Heleneum). הווילה נבנתה ב-1931 והיתה שייכת להלן ביבר, רקדנית בלט צרפתיה, שהפכה לאשת חברה מפורסמת בלוגאנו. הוא שופע צמחייה טרופית וסובטרופית ופתוח לכל עובר אורח.
