איפה היינו ומה עשינו

מלטה - איי האבירים



קרוב לוודאי שזה קרה לכם בפעם האחרונה באירוויזיון של 1998. ההצבעה היתה צמודה. הזמרת שייצגה את מלטה איימה על הנסיקה של דנה אינטרנשיונל ו"דיווה", ובסוף לקחה מקום שלישי. "גוד איבנינג ואלטה! האם תוכלו למסור לנו את תוצאות הצבעת חבר השופטים של מלטה?". בערב ההוא שוב שאלנו את עצמנו איפה בדיוק זה מלטה, מה יש שם, והאם כדאי שנציץ בה בפעם הבאה שנוסעים לאירופה. אז היא די קרובה, רק שעתיים וחצי טיסה מתל-אביב, באמצע הים התיכון, כ-90 ק"מ מדרום לסיציליה וכ-250 ק"מ צפונית לחופי אפריקה. היא קטנה, רומנטית, עם מפרצי טורקיז ומצודות אבירים, והיא שווה הרבה יותר מעצירה בדרך.

מעורב ים-תיכוני עם טאץ' בריטי
היא קטנה וקומפקטית. 450 אלף התושבים שלה מצטופפים על שלושה איים – מלטה, גוזו וקומינו. אורכו של האי מלטה, שבו נמצאים הבירה ואלטה, בתי המלון הגדולים והמרינות הגדולות, הוא בערך כמו מתל-אביב עד נתניה. גוזו, הכפרי ועטור המפרצים, קטן יותר, וקומינו הזעיר מציע רק מים צלולים, שקט מוחלט ואת "הלגונה הכחולה" היפה – יעד לטיול של יום, ספורט מים וצלילה. המטבע – אירו. מזג האוויר – ים תיכוני. האופי – מיקס ים-תיכוני-ערבי-לטיני, עם טאץ' בריטי ואמונה קתולית, שופעת פסטיבלי קדושים וקתדרלות מפתיעות בגודלן. השפה – מלטזית, שזה בערך 70% ערבית ו-30% לטינית, ויש בה המון מילים שמזכירות עברית. שָר זה שיער, עָיְינִין זה עיניים, וגְ'בֵּיְינָה זה גבינה. כולם גם מדברים אנגלית טובה ונוהגים בצד שמאל של הכביש, שריד ל-150 שנות קולוניאליזם בריטי. רוב החופים שלה מסולעים, אבל ברבים מהם נשקפים מי טורקיז צלולים שקשה להינתק מהם. התחבורה הציבורית מתנהלת במעבורות ובאוטובוסים צבעוניים ישנים משנות ה-50 וה-60, ששופצו ומוסיפים לנוף נופך רטרו חינני. המטבח ים-תיכוני עם איפיוניים מקומיים - גבינה לבנה מעולה, הרבה דגים ופירות-ים, ושני ספציאליטה מלטזיים – בשר חזיר וארנבת.


האבירות מחייבת
אבל מלטה היא קודם כל האבירים שלה. מהם נובע הכל: מונומנטים מרשימים, סגנון חיים, גאווה לאומית. לאן שמביטים – חומות, מצודות וארמונות מבוצרים. את רובם הקימו במאות ה-16 וה-17 אבירי המסדר על שם יוחנן הקדוש, שקיבלו את שלושת האיים מידי מלך ספרד, ועד שנפוליאון כבש את מלטה ב-1798 וגירש אותם הם הספיקו המון – הקימו את ואלטה הבירה והפכו את האיים הקטנים למדינה למופת. המלטזים גאים מאוד במורשת האבירים שלהם ובכל פינה ברחבי המדינה מציעים מסע בזמן אל עידן האבירים במגוון של שפות: בחזיונות אורקוליים, באוסף שריוני אבירים, בבובות שעווה, מה לא. יש להתמסר לאחד מהם ולו לשם הנימוס. גם מפיקי הוליווד נכבשו בקסמי הנופים המבוצרים האלה וצילמו בה סרטים רבים, ביניהם "טרויה", "אלכסנדר", "גלדיאטור", "פופאי" ולאחרונה את "אגורה".
ואלטה: קראוואג'ו ושיריונים
את ההיכרות עם מלטה כדאי להתחיל בוואלטה. מרבית שטחה הוא מדרחוב סגור למכוניות וסמטאותיה הצרות, עם בתי המידות הבארוקיים, מסתיימות תמיד בכתם הכחול של הים. מהתצפית של גני באראכה (Upper Barracca Gardens) נפרש אחד הנמלים היותר היפים בים התיכון, ו"שלושת הערים" – שלוש ערי-החומה המבוצרות של ואלטה. פעם ביום מרעימים התותחים הניצבים בגן לזכר הנופלים במלחמת העולם השנייה. המלטזים עמדו בגבורה בהפצצות הגרמנים והאיטלקים וזכו להערכה מיוחדת מצד בעלות הברית. מכתב ההוקרה שלהן הוגדל ומודפס על קיר ארמון הממשל בוואלטה.
המפגן המשכנע ביותר לעוצמתם של אבירי מלטה היא הקתדרלה על שם יוחנן הקדוש (St. John’s Co-Cathedral), פנינה של אדריכלות ואמנות בארוק, שעשויה להפתיע גם את מי ששבע קתדרלות אירופיות מפוארות. דווקא מהאבירים האלה אפשר היה לצפות לחיים צנועים יותר, שלא לדבר על פרישות – שני ערכי יסוד באג'נדה של המסדר. הם לא נישאו אבל פרו ורבו חופשי, ועל צניעות אין מה לדבר. ואולי טוב שכך, מפני שבזכותם אפשר ליהנות משתי שכיות החמדה הגדולות של הקתדרלה: "עריפת יוחנן המטביל", הציור הנהדר של קרוואג'ו, ומצבותיהם המצויירות המרהיבות של 420 אבירים, המכסות את רצפת הקתדרלה.
את ההשכלה הפורמלית בנושא אבירי מלטה אפשר להשלים ב-Grand Master’s Palace, ארמונו של ראש מסדר האבירים, שנבנה ב-1571 ומשמש כיום מעון הנשיא והפרלמנט. יש בו אוסף מרשים של כלי נשק ושריוני אבירים מימי הביניים, הנחשב לאחד מאוספי השריונים החשובים בעולם.


יסורי המרקיז דה פירו
כדי למשש ולחוש באמת את החיים הטובים של האריסטוקרטיה המלטזית צריך לבקר ב-Casa Rocca Piccola, בית אצולה מהמאה ה-16, ולהטות אוזן לבעל הבית, המרקיז דה-פירו וברון בודאך התשיעי, הרואה בעצמו צאצא של אבירי מלטה. "אנחנו לא מוזיאון, אנחנו שריד נדיר!", מצהיר ניקולאס דה-פירו, קשיש שמנמן נטול גינונים ועם ניצוץ בעיניים, שמציג בפנינו את אוסף האמנות של משפחתו ומגולל מעט מהביוגרפיה הצבעונית שלה.
"הבית הזה הוא פרי אמביציה, יומרה ושאפתנות ואני לא סתם המדריך", הוא אומר, "אני העבד בבית הזה!". חמוד המרקיז, והוא מוביל אותנו בין החדרים ומצביע על שלל כלי כסף, בקבוקוני הרחה, ציורים, פסלים ומניפות תחרה מהמאה ה-18. "אני לא יודע עד מתי נוכל להחזיק את הבית", הוא מקונן. "הממשלה לא עוזרת והוא אפילו לא מבוטח, אבל יש לנו מחוייבות להנצחת הזהות המלטזית!". הסיור בבית היפהפה כולל גם את המרתף ששימש מיקלט בזמן הפצצות הגרמנים והאיטלקים במלחמת העולם השנייה.

על חומותיך
מלטה היא כנראה המדינה שיש בה הכי הרבה ערי-חומה מבוצרות למטר מרובע. זה לא מפתיע כמובן. מיקומה האסטרטגי בלב הים התיכון קסם לכולם, והם כבשו אותה בזה אחר זה, מהפניקים ועד לרומאים, ובעידן שלנו גם הבריטים. כיום מציעות הסימטאות הציוריות והרומנטיות שלהן מלונות בוטיק יוקרתיים, בתי אצולה שהפכו למוזיאונים ומסעדות טובות. אחת מהן היא Tal Petut, מסעדת slow food שממוקמת בבית מהמאה ה-16 בעיר-החומה בירגו (Birgu).בעל הבית, דונאלד קאליגארי-קונטי, מגיש לנו ארוחה ים-תיכונית עם נגיעות איטלקיות וערביות, והרבה אווירה: מנות פתיחה של גרגירי חומוס מתובלים, סלט פול, גבינת עיזים עם בזיליקום, רביולי מצויין ממולא בגבינת ריקוטה ברוטב ארטישוק ירושלמי, מנות עגל ועוף טובות ולקינוח אגס ביין. "אני טבח", מצטנע בעל הבית, "לתואר 'שף' יש יותר מידי קונוטציות ואחריות". לא צריך להתפתות לאמירות האלה, הוא די מחזיק מעצמו ויש להזמין מקום שבוע מראש. ארוחה לקבוצה של עד 24 איש, ללא יין, תעלה 26-28 אירו לאדם.
Donald.caligari@onvol.net טל': 11697942+356

מדינה (Mdina), עיר-חומה מרשימה במיוחד במרחק 20 דקות נסיעה מוואלטה, היתה עיר הבירה הראשונה של מלטה ומקום מושבה של אצולת הממון. בבתיה וארמונותיה מתגוררים עשיריה של מלטה, כ-300 תושבים בלבד. על החיים המתוקים במדינה אפשר ללמוד בפאלאצו פאלסון (Palazzo Falson), בית אצולה מקומי מ-1240. בעל הבית האחרון, מלטזי ממוצא שבדי בשם קפטן אולוף פרידריך גולשר (Olof Frederick Gollcher), היה חוקר, אמן ופילנטרופ עם הרבה כסף והרבה זמן פנוי. האוסף שלו כולל שטיחים, שעונים נדירים, 800 כלי כסף מרשימים, תכשיטים, ריהוט, שריוני אבירים, פריטים ארכיאולוגיים ומסמכים הסטוריים. על הגג יש בית קפה קטן עם מרפסת המשקיפה על הסביבה.

טורקיז צלול
נופיו של האי גוזו מזכירים את כרתים וכפרים ערביים בגליל. בחורף הוא ירוק ובקיץ האדמה טרשית ויבשה יותר והחקלאות מתפרשת על שטחים מצומצמים ובטראסות, מה שמזכיר שגם מלטה סובלת ממחסור במים. יש לא מעט לראות בגוזו ובקיץ מפליגות המעבורות ממלטה לגוזו מארבע בבוקר ועד שתיים בלילה והנמל שוקק חיים. רובו כפרים ועיירות קטנות, שבתיהם בנויים מאבן גיר מקומית צהבהבה. אוהבי עתיקות וארכיאולוגיה יעריכו את מקדש ג'גאנטיה (Ggantija) הניאוליטי – מקבץ מרשים של אבנים ענקיות בנות 50 טון שעדיין לא פענחו כיצד הביאו אותן לשם. מי שאוהב שווקי פשפשים יהנה משיטוט בשוק הקטן של העיירה ראבאט ובכל מקרה את ארוחת הצהריים כדאי לאכול מול הים, על המזח של מרסאלפורן (Marsalforn). שם ולאורך החופים בשלושת אייה של מלטה נמצאת הנשמה הים-תיכונית שלה. הם לא חופי בטן-גב אבל אם תרצו לשלב ארוחה טובה עם שחייה במפרצון יפהפה יש למלטה כמה הצעות מפתות. אחת מהן היא אר לאפסי (Ghar Lapsi), כחצי שעת נסיעה מוואלטה. מסעדת "Blue Creek" מציעה תפריט טעים של דגים, פירות ים ובשרים, המוגש על אחת ממרפסות הנוף היפות ביותר שאפשר לתאר, והמים במפרצון שלרגליה צלולים להדהים.


בדוויירה (Dwejra) עבדו יחד גלי הים והזמן כדי לעצב את אחד הנופים המיוחדים על האי: "חלון התכלת". זהו צוק מחורר, שנקרע בסלע בגובה של 20 מ' ונופל אל מי הטורקיז של הים, שמצפינים גם אתר צלילה מיוחד במינו המגיע לעומק של 40 מ'. אל "המערה הכחולה" (Blue Grotto) מגיעים בשיט קצר בסירה. בתוך כוכי המערות שיצרו המים בסלע אפשר להתפעם מקרוב מהגוון הכחול ומצלילותם של המים.

שמח בנמל
בקיץ שמח במיוחד במדינת האיים הקטנה. לא רק שיש אינסוף פסטיבלים, המלטזים מתים על זיקוקין-דינור וכל אירוע הוא סיבה לתצוגה מפוצצת. זה מסביר את העובדה שיש במלטה למעלה מ-50 מפעלים המייצרים זיקוקין-דינור! השיא מתרחש ב-1 במאי מעל לנמל הגדול של ואלטה. השנה גם אנחנו שם, על סיפון ספינת גולט מול טיילת גדושה באנשים מריעים ואווירת פסטיבל. שש חברות מלטזיות ושתי איטלקיות מתחרות על פרס כספי ועל המקום הראשון ב"פסטיבל הזיקוקים הבינלאומי של מלטה". חגיגת ה-1 במאי היא אות הפתיחה לעונת הפסטיבלים, שיימשכו עד סוף ספטמבר ברחבי מלטה וגוזו. הפסטיבלים האלה, כמאה במספר, הם תהלוכות דתיות ססגוניות, שכל אחת מהן מוקדשת לקדוש הפטרון של הכפר ויש כפרים שיש להם ארבעה קדושים פטרונים, אז תעשו חשבון.
פרט להיותה יעד תיירותי מקסים יש למלטה חשיבות עבור ישראל בזירה הבינלאומית, כך אנחנו לומדים משגריר ישראל באיטליה ומלטה, גדעון מאיר. "מלטה חשובה לנו בשל היותה חברה באיחוד האירופי, באמנת שנגן ובגוש האירו", אומר מאיר, שגם הזמין אותנו למסיבת יום עצמאות מאוחרת של ישראל באי, בנוכחות ראש הממשלה המלטזי, לורנס גונזי, בכירי ממשל וראשי הקהילה היהודית הקטנה. "למלטזים יש יחס ביקורתי לישראל, אבל אין בה אנטישמיות או אנטי-ישראליות". החודש, הוא מדווח, יגיעו אליה לבקשת המלטזים, פרט לתיירים ישראלים, מומחי ייעור ישראלים, וביוני יבקרו בה שר החוץ ליברמן ושר התיירות מיסז'ניקוב.
בכל מקרה, פרו-ישראלית נלהבת אחת לפחות יש לנו במלטה – ג'ני אדמס, בעלת חברת תיירות מקומית, שתשמח לעזור באירגון טיולים ושיט, כולל קפיצה במעבורת (90 דקות) ליום טיול בסיציליה. יש לה חיבה מיוחדת לישראלים ועברית טובה (חמישה חודשי לימוד באולפן), וגם שליטה מרשימה בסלנג הישראלי. אם תשאלו אותה מה היא חושבת על מלטה כיעד לתייר הישראלי, יש מצב שתקבלו את התשובה: "פצצות לגבות".

הכותבת היתה אורחת של חברת "קשרי תעופה" ומשרד התיירות של מלטה


מיירינגן, מיי דיר ווטסון



ב-4 במאי 1891 התרחש במיירינגן, עיירה שוויצרית מנומנמת במחוז Bernese Oberland, אירוע דרמטי, שזכה לפרסום עולמי. על פי התהום לרגלי מפל רייכנבאך (Reichenbach) הסמוך, ניטש המאבק לחיים ולמוות בין שרלוק הולמס ואויבו הנצחי פרופסור מוריארטי, שבסופו צנחו שניהם אל מותם. למרות שהיה זה אירוע ספרותי שהתקיים רק במוחו הקודח של מחברו, ארתור קונן דויל, הוא הטביע חותם בל ימחה בחייה של העיירה.קונן דויל (1859-1930), בחר לחסל את גיבורו המהולל על רקע
איתני הטבע של מיירינגן, אותה אהב והכיר היטב. הוא הרבה לנפוש באזור, כשהוא מתאכסן בדרך כלל ב-
Hotel zum Wilden Mann, שמו הקודם של Park Hotel du Sauvage – מלון נעים מעוצב בסגנון ארט נובו ברחוב הראשי. המלון מתגאה עד היום בגיבור הספרותי של האורח המתמיד שלו באמצעות שלט קטן: "כאן מת האיש שלא חי מעולם". פרנסי העיירה גמלו לסופר הבריטי או אולי תפסו טרמפ על המוניטין שלו ושל הגיבור שלו והנציחו אותם תחת כל עץ רענן. בכיכר קונן דויל שברחוב הראשי ניצב פסל הולמס בגודל טבעי, יש גם רחוב בייקר, ובמה שהיה פעם כנסיה אנגלית קטנה ממוקם מוזיאון שרלוק הולמס. זהו מוזיאון זעיר שעיקרו "שחזור" דקדקני של חדר העבודה הויקטוריאני של הבלש ברחוב בייקר 221. פרט לפרטי ריהוט תקופתיים מקוריים ימצאו בו חובבי שרלוק הולמס את מעיל המשבצות המפורסם, את המקטרות, המגן והחרבות ש"הביא" איתו ד"ר ווטסון מהמלחמה האפגנית, את כינור הסטרדיבריוס ואפילו עותק של ה-Illustrated London News. קולו של קריין מספר באנגלית על שרלוק, ווטסון וכל השאר. מקסים.

מפל בחצר
שלא כמו שרלוק הולמס המרנג נולד במיירינגן. תושב העיירה, אופה, איטלקי במוצאו, בשם גאספריני, המציא את אותה קציפת ביצים מתוקה, שזכתה לפרסום עולמי ומככבת כמובן בחלון כל קונדיטוריה מקומית. אבל פרט לשרלוק ולמרנג מיירינגן מציעה את הקסם של עיירה שלווה, מושלמת לטיולי כוכב, ומוקפת באתרי טבע, אטרקציות תיירותיות ובמה שנראה כאינספור מפלי מים. הרייכנבאך, האלפבאך (Alpbach), הפאלכנבאך (Falchenbach), הוואנדלבאך (Wandelbach) הם רק כמה מהם. נהג חביב בשם הנרי, שיוביל אותנו ממיירינגן לאגם בריינץ (Brienz) הסמוך, יזהה בשבילי מפל אחרי מפל.


את המפל הראשון גיליתי הרבה לפני שראיתי אותו. מה שנשמע בלילה כמו פיצוץ קטסטרופאלי בצנרת התגלה בבוקר כמפל מים בינוני במרחק כמאתיים מטר מחלון חדרי במלון Du Soavage. טיול אל המפל "השכונתי" הזה גילה גם חורש גדול ירוק-עד עם נחל שזורם לאורכו בשצף קצף, ואף נפש חיה להפריע לבדידותה המזהרת של המטיילת. ככה סתם, בחצר האחורית. (עד יוני זה ככה, אמרו השכנים, אחר כך יש פחות מים).

קניון ארה
מיירינגן היא נקודת מוצא טובה לטיולים בסביבה. האזור משופע באתרים מעניינים, שכולם מצטיינים בבוהק הירוק-רענן השוויצרי הזה, ובמים בגוונים של כחול שרק מי קרחונים יכולים להפיק. קניון ארה (Aare Schlucht) הוא אחד מהם. הוא נמצא במרחק חמש דקות נסיעה/20 דקות הליכה/תחנת רכבת אחת ממיירינגן.


מיפגש איתנים שהחל לפני 15,000 שנה בין קרחונים, מים וסלעי אבן גיר יצר קניון של כקילומטר וחצי בין צוקים אדירים, שנהר מי תכלת קפואים זורם בו בעוז, ומפלים ניתזים מבין סלעיו. אין שמץ אתגר בטיול בקניון הארה. כולו צעידה מהנה על שביל קורות עץ (רובו מתאים גם לכסא גלגלים), שמוביל בבטחה לכל אורך יצירת האמנות העוצמתית הזאת של הטבע. האתר פתוח מתחילת אפריל עד 1 בנובמבר.



המוזיאון הפתוח בלנברג
Swiss Open Air Museume Balenberg, במרחק 10 דקות נסיעה במכונית ממיירינגן, נראה ככפר גדול. כ-100 בתים עתיקים, גינות ירק, בתי מלאכה ומשקי חי קטנים משמרים את הארכיטקטורה ואורחות החיים בקנטונים השונים של שוויץ. כל הבתים מקוריים, העתיק שבהם מ-1305, וכל אחד מהם הוא מוזיאון קטן של תקופתו. באחד תמצאו מטבח שאת תקרתו מכסים עשרות נקניקים תלויים לעישון, באחר יש בית מרקחת עתיק עם גינת עשבי מרפא.


ולא רק בתים. בלנברג הוא מוזיאון חי. בעלי מלאכה שונים עובדים כאן כמו פעם ומדגימים מלאכות עתיקות: טוויית סלים, עשיית רעפים, גזיזת כבשים, ייצור אוכפים, גילוף בעץ, טוויה בנול, וגם בישול, אפיית לחם, וייצור גבינות ושוקולד, שאפשר לטעום ולקנות בחנות המקומית. אנחנו אכלנו כאן מרק שיבולת שועל מצויין.


כל זה מפוזר על פני 4.5 ק"מ בלב פארק נהדר. משפחות עם ילדים ימצאו כאן בקיץ שפע של פעילויות שיספקו בילוי של שעות. יש אוטובוס לבלנברג וחזרה בכל שעה עגולה מתחנת הרכבת של בריינץ. פתוח מ-13 באפריל עד 31 באוקטובר.

בכל פעם שאני מזדמנת למקומות כאלה אני תוהה האם מי שחי בהם ומורגל בנופים המרהיבים האלה עדיין רואה את יופיים. "תראה בתוך איזה יופי אתה גר", אני אומרת להנרי, שלוקח אותנו לתחנת הרכבת של בריינץ. הדרך עוברת על פני מיקבץ מושלם של מרחבי אחו בירוק בוהק, מדרונות מיוערים, מפלים ואגם טורקיז אחד עוצר נשימה, שנשקף מחלון כל בית.
"איפה הכי יפה בעיניך?", אני שואלת, בטוחה שיבחר באחד המפלים או במדרון עם התצפית הנפלאה לאגם. הנרי חושב רגע ואומר נחרצות: "קולומביה הבריטית! טיילתי שם בשנה שעברה. שם הכי יפה".