ליסבון - ללכת לאיבוד בין שיאדו לביירו אלטו

כשה-World Tourist Award זיכה את ליסבון בתואר "יעד התיירות הטוב ביותר באירופה" הוא נתן בכך חותמת איכות רישמית לסמטאות ביירו-אלטו, למועדוני הפאדו, ל"פשטאיש דה בלם" הממתק הלאומי, ולנועם המיוחד של אחת מבירותיה היותר מקסימות של אירופה.

ב"Casa das Velas do Loreto", חנות הנרות הזעירה ברובע שיאדו, כבר מרגישים את אווירת חג המולד. שתי נשים מבוגרות משרתות את הלקוחות מאחורי דלפק עץ קטן. מדי פעם הן נבלעות אל חלל אחורי שגודלו לא ברור, וחוזרות עם קופסאות של נרות, פמוטים, ודמויות קטנות שמרכיבות את סצנת הלידה של ישו. מאז שנת 1789 מייצרים שם נרות בעבודת יד ביותר מאלף דיאמטרים. "אנחנו מוכרים רק נרות פורטוגזיים! לא סיניים!" מדגישה המוכרת. "אצל הסינים הכל סטנדרטי. אנחנו עושים עם נשמה!". הם לא היחידים. את הנשמה הזאת חשים היטב ברחובות ליסבון.

מאז נפילתו של הדיקטטור אנטוניו סלזאר ב-1974 החלה פורטוגל להיפתח לעולם, ובעשור האחרון היא פועלת במרץ כדי ליישר קו עם יתר חברות הקהילה האירופית. כמו כל בירה אירופית גם ליסבון מתהדרת בסממנים המתחייבים: שדרה מרכזית עם לואי ויטון והוגו בוס, קניוני ענק עם זארה ו-H&M, מוזיאונים מעודכנים כמו מוזיאון Brardo לאמנות מודרנית, ובקומפלקס החנויות והמזון המהיר "ארמזיינש דו שיאדו" (Armazens do Chiado) בעיר התחתית, מכינות מוכרות עוטות כפפות כריכי בריאות מחיטה מלאה ונבטים. אבל יותר מכל, זה הטעם של פעם שכובש את הלב בליסבון, והעובדה שעדיין אפשר לחוש בה את מגע ראשית המאה הקודמת, ארוג בחיי היומיום שלה.

חשמליות ישנות ומצחצחי נעליים

היא יושבת בעמק ועל הגבעות שמשני צידיו, מעל לשפך הנהר טז'ו. בעמק נמתחת Avenida da Liberdade (שדרת החופש), ומשני צידיה בתי מלון יוקרתיים וחנויות מעצבי-על. השדרה מובילה אל רובע ביישה, העיר התחתית שבין שתי הכיכרות המרכזיות, כיכר רוסיו עם התיאטרון הלאומי, וכיכר קומרסיו המוקפת מבני ציבור ונושקת לנהר. את לב העיר התחתית חוצה רחוב אאוגוסטה (Rua Augusta), מדרחוב החנויות והמסעדות התוסס, שבו התמקם לאחרונה גם Mude, המוזיאון החדש לאופנה ולעיצוב.

העיר קטנה למדי (600 אלף תושבים), ובנוייה ממקבץ של רובעים צפופי סמטאות ובתים ישנים מחופים באריחי קרמיקה צבעוניים. חשמליות ציוריות מטפסות בחריקה במעלה הרחובות המרוצפים אבן. בביישה (Baixa), העיר התחתית, מצחצחי נעליים עדיין מציעים את שירותיהם, ובמקומות, שהם ספק בר ספק קיוסק, מוכרים מעל דלפק פשוט רק משקה אחד –ג'ינג'ה, ליקר הדובדבנים המקומי, בכוסיות זכוכית קטנות (עם או בלי פירות בתחתית. 1.10 יורו לכוסית).

על הרכס המזרחי של הגבעות מתנשא מבצר סן ז'ורז' ותחתיו סבך הסמטאות הצפופות של רובע אלפאמה (Alfama) העתיק. זהו הרובע היחיד ששרד את רעידת האדמה הגדולה של 1755 שהחריבה חלק עצום של העיר. על הרכס המערבי נמצאים רובע שיאדו (Chiado) הסטייליסטי ובהמשכו רובע ביירו אלטו (Bairro Alto), מרכז חיי הלילה של העיר.מרחובות העיר התחתית אל הרובעים שעל הגבעות מטפסים אזרחי ליסבון ותייריה ברחובות תלולים מרוצפי אבן, ונעזרים בכמה אמצעי תחבורה מיוחדים: רשת של חשמליות ישנות, רכבל מ-1892 ומעלית ברזל מ-1902, שתוכננה על ידי תלמידו של גוסטב אייפל. השימוש בכל אחד מהם הוא תענוג בפני עצמו.

ליסבון נוסדה כנראה על ידי הפניקים ומאז כבשו אותה רבים והטביעו בה את חותמם – הרומאים, הוויזיגותים, המוסלמים והנוצרים. ב-1255 הפכה לבירת הממלכה הפורטוגלית. תור הזהב שלה היה במאות ה-15 וה-16, אז יצאו ממנה המגלים למסעות הימיים הגדולים והפכו אותה לאימפריה. רעידת האדמה הגדולה ב-1755 ובעקבותיה צונאמי ושריפות, כילתה חלק גדול מהעיר וכמאה אלף מתושביה. מרקס דה פומבל, יועצו של המלך ז'וזה הראשון, הנהיג את מלאכת השיקום האדירה ובנה בעצם עיר חדשה ומודרנית.

ב-1932 עלה לשלטון הרודן אנטוניו סלזאר ועד 1974 הקפיאה הדיקטטורה שלו את התפתחותה של המדינה. עם נפילת שלטונו החלה פורטוגל להתעורר וכיום היא חלק מהקהילה האירופית ומיישרת קו במהירות עם שכנותיה.

חשמלית התיירים

הדרך הטובה והנעימה ביותר להכיר את ליסבון היא ברגל ולשלב בשוטטות נסיעה בחשמליות. הנסיעה איטית ומזגזגת במעלה הרחובות הצרים, ומאפשרת לראות בנחת את מרכז העיר ואת הרובעים החשובים. קו 28, המכונה גם "חשמלית התיירים" הוא המומלץ ביותר. בכיכר מרטין מוניש (Martin Moniz) בעיר התחתית נמצאת התחנה הראשונה והאחרונה. קחו בחשבון שעה הלוך ושעה חזור. כדאי לרכוש (Lisboa Card) "ליסבון קארד" - 16 יורו ל-24 שעות, 27 יורו ל-48 שעות, או 33 יורו ל-72 שעות. הכרטיס מקנה נסיעה חופשית בכל קווי החשמליות, האוטובוסים והמטרו, וגם נסיעה ברכבת לפרברים ולעיירות הלווין של ליסבון כמו קשקאיש וסינטרה, שכל אחת מהן היא יעד טיול יפהפה בפני עצמו. הכרטיס מספק גם כניסה בחינם ל-26 מוזיאונים, בניינים היסטוריים ואטרקציות תיירותיות. אפשר לרכוש אותו בשלוש לשכות תיירות: בשדה התעופה, במדרחוב Rua Augusta  ובכיכר Restauradors במרכז העיר.

"החוק הליסבונאי אומר: ארוחת בוקר לא אוכלים בבית אלא בפשטילריה, חנות המאפים", אומרת לנו באותו בוקר הלנה ריביירו, מדריכת התיירים שהופקדה מטעם לשכת התיירות של ליסבון להראות לנו את העיר. "ליסבון היא כנראה העיר שיש בה הכי הרבה חנויות מאפים לראש", היא צוחקת. ועוד נגיע אל היהלום שבכתר. מי שיאמץ את ההמלצה שלה יוכל לפתוח את היום בקונפיטריה סנטרל (Praca da Figueira, 18), הוותיקה מ-1829, בכיכר פיגיירה שבלב העיר התחתית. אחר כך אפשר לעלות על חשמלית מס' 15 בתחנה הסמוכה לבית הקפה ולנסוע אל מבצר סן ז'ורז'.

מרחבת התצפית שגובלת בשרידי חומות העיר מהמאה החמישית, נפרש נוף של עיר מפתיעה, שרובה בתים עם גגות רעפים אדומים. מכאן אפשר לראות את כל התמונה לפני שמתחילים להכיר את העיר מבפנים.

רטרו טרנדי ברובע שיאדו

רובע שיאדו הוא הרובע הטרנדי והבוהמי של ליסבון. מתגוררים בו אמנים, אנשי תיאטרון ומוסיקאים. המשורר פרננדו פסואה נולד בשיאדו ב-1888 ופסלו ניצב בחזית בית הקפה המפורסם של הרובע, קפה אה ברזיליירה (A Brasileira) (Rua Garrett 120), מעוז האינטלקטואלים המקומיים, שנוסד ב-1905. עדיין אפשר לשתות בו קפה על בר העץ המקורי וליהנות מעיצוב הארט נובו היפהפה שלו.

A Vida Portuguesa (ב-Rua Anchieta 11), היא אחת מכמה חנויות ייחודיות ברובע, שמייצגות טרנד מקסים של רטרו מקומי. בחנות מגוון גדול של "מוצרים של פעם": סבונים, צעצועי עץ, עפרונות ומחברות, חפצי קרמיקה ואפילו קופסאות שימורי מזון, באריזות המקוריות משנות השלושים, שיוצרו מחדש. תושבי ליסבון, שגדלו על ברכי רבים מהמוצרים האלה, חוזרים וקונים אותם בהתרפקות נוסטלגית. תיירים רוכשים אותם בשל יופיים וייחודם.

ההתרפקות על עברה של ליסבון ושימורו הססגוני והמסוגנן ניכרים לא רק בחנויות של שיאדו. "בתי המלון שלנו נמצאים בבניינים מהמאה ה-18 ובכולם הקפדנו לשמר חלק מהמבנה או מתכולתו", אומרת אנה באטריש, מנהלת מלון Heritage Av. Liberdade שבבעלות רשת מלונות הבוטיק Heritage. "בקומת הקרקע של הבניין הזה היתה בעבר חנות עשבי המרפא Hermetica, שנוסדה בסוף המאה ה-19. השארנו את הדלפק וארון המגירות המקורי של החנות, והפכנו אותם לפינת תה עבור האורחים שלנו".
פריטי הריהוט האלה עם קישוטי הארט דקו מפארים היום את הלובי בכניסה למלון, כשעל המדפים משלימים את התמונה הסבונים וחפצי הקרמיקה של A Vida Portuguesa.כיכר לואיש דה קאמוייש, ע"ש המשורר הלאומי, מחברת את רובע שיאדו עם ביירו אלטו, רובע חיי הלילה של העיר (שפירושו השכונה העליונה). נחמד לשוטט בו גם במשך היום אבל בערב מתעוררים לחיים כל הברים, המסעדות ומועדוני הפאדו.

העצב המתוק של הפאדו

אוהבי מוסיקה לא יחמיצו בילוי במועדון פאדו, מוסיקת הנשמה הנהדרת של פורטוגל. הפאדו (מקורו במילה פאטום – גורל), מייצג את הפן העגמומי של הפורטוגזים, את ה-Saudade המפורסם, שפירושו געגוע, כמיהה. "כן, אנחנו בהחלט מלנכוליים. תמיד מביטים לאחור בצער ומקטרים", אומרת הלנה ריביירו.

Clube de Fado ברובע אלפאמה הוא אחד ממועדוני הפאדו הטובים בליסבון. בין המנות וכוסות היין והפורט האורות כבים, הבמה הקטנה מוארת באור אדום ושלושה נגנים עם כלי פריטה מלווים בזה אחר זה שלוש זמרות וזמר. כולם מצויינים ועולה על כולם נגן הגיטרה הפורטוגזית. אחר כך יסתבר שזהו מריו פאשקו (Mario Pacheco), בעל המועדון, שהוא גם המלווה וכותב השירים של מריזה, הדיווה העכשווית של סצנת הפאדו. הצילומים באולם הכניסה למועדון מעידים שוודי אלן, ריצ'ארד ברנסון מ"וירגי'ן", קליף ריצ'ארד וקייטאנו ולוזו היו כאן לפנינו. גם מריזה. הדיווה שממלאת מופעי פארק ענקיים, מגיעה לכאן לפעמים בהפתעה ועולה לשיר. ארוחת הערב מתחילה בשמונה בערב. המופע מתחיל בתשע ומסתיים בשתיים אחר חצות. אחרי 23.30 אפשר להיכנס למשקאות בלבד. הארוחה כוללת מנות טיפוסיות של המטבח הפורטוגזי כמו תבשיל של הדג הלאומי, הבקלה, מרק כרוב ויין פורט. מחירה כ-40 יורו. עבור המופע בלבד תשלמו 7.5 יורו לא כולל משקאות.

אבל לא רק פאדו. את סצנת המועדונים של ליסבון מוביל מועדון Lux, שבבעלותו של שחקן הקולנוע האמריקאי ג'ון מלקוביץ. מלקוביץ' צילם סרט בפורטוגל והתאהב בה וכבר קנה בה כמה נכסים. גם מסעדת היפים והמפורסמים Bica do Sapato (השפיץ של הנעל), הצמודה למועדון, בבעלותו.

רובע בלם – המנזר, המגדל והמאפה

ברובע בלם (Belem) נמצאים כמה מהאתרים ההיסטוריים המרשימים של פורטוגל, עדות לתקופת הזוהר של מסעות הגילוי הימיים הגדולים במאות ה-15 וה-16. חשמלית מס' 15 מכיכר פיגיירה או מכיכר קומרסיו (כעשרים דקות נסיעה) מגיעה עד התחנה הראשונה בסיור בבלם – מנזר ז'רונימוש (Jerónimos).

המנזר המרהיב, שהוא אתר מורשת עולמית של UNESCO, נבנה על ידי המלך מנואל הראשון ב-1502 לכבוד מסעו להודו של ואסקו דה גמה, שגם קבור בכנסיית המנזר. עיצובו העשיר, השופע תבליטים של יצורים ימיים, קונכיות, אלמוגים ופרטי ספינות, טיפוסי לסגנון המנואליאני, שנועד לפאר את המסעות הימיים ומהווה ביטוי מרשים לכוחה ולעושרה של פורטוגל בעידן ההוא.

מול המנזר, על גדות הנהר, מתנשאת אנדרטת המגלים (Padrão dos Descobrimentos). הדרך אליה עוברת על פני מרכז התרבות החדש והמרשים של ליסבון, ובו מוזיאון Berardo לאמנות מודרנית. בימים אלה מוצגת בו תערוכה המוקדשת לעמליה רידריגז, מלכת הפאדו של פורטוגל, במלאת עשר שנים למותה. אנדרטת המגלים היא מונומנט אבן ענק ומרשים ביותר, שגובהו למעלה מחמישים מ', שנבנה ב-1960 לציון 500 שנה למותו של אנריקה הנווט, שהוביל את היציאה למסעות הימיים הגדולים של פורטוגל. במבנה שמתחת לאנדרטה מוקרן סרטון על ההיסטוריה של ליסבון ומעלית מובילה לראשה לתצפית יפה על הנהר והרובע.

מגדל בלם (Torre de Belém) שבקצה הטיילת הוא מונומנט היסטורי מרשים נוסף. המגדל המבוצר מראשית המאה ה-16, נבנה על גדות הנהר לצרכי הגנה וכשער הכניסה הרשמי לעיר. גם הוא מאופיין בסגנון המנואליאני המפואר והוכרז כאתר מורשת עולמית של UNESCO.

כדי לחוות את החלק המתוק ביותר של בלם יש לחצות בחזרה את הכביש ולסור אל הקונדיטוריה ובית הקפה Pasteis de Belem. סביב שולחנות קטנים בכמה חדרים גדולים מגישים את מוצר הדגל המפורסם, ה"פשטאיש של בלם" – מצע של בצק עלים ממולא בקרם וניל. אין לטרוח לאכול אותו בשום מקום אחר בעיר. רק בבלם הוא יוצא פריך ונהדר כל כך. למה? זו תעלומה שלא ניתנת כנראה לפיצוח. 0.90 יורו ליחידה. לפזר אבקת סוכר וקנמון, להכניס לפה ובדרך החוצה לקנות בדלפק עוד כמה לאחר כך.

סינטרה עיירת המלכים
במרחק קצר מחוץ לליסבון נמצאות קשקאיש (Cascais), אשטוריל (Estoril ) וסינטרה (Sintra), עיירות לווין מקסימות, שמומלץ מאוד לבקר בהן. לסינטרה, עיירת הנופש של מלכי פורטוגל עתירת הארמונות, כדאי להקדיש יום (40 דקות נסיעה ברכבת מתחנתRossio במרכז ליסבון. כלול ב"ליסבון קארד").

ארמון פנה (Palácio Nacional de Pena) הממוקם בלב פארק נהדר, היה מעון הקיץ של מלכי פורטוגל במאה ה-19. הנסיך הגרמני פרננדו השני שהתחתן עם מריה השנייה מלכת פורטוגל, היה חובב אמנות נלהב. הוא התאהב בסינטרה והפך את מה שהיה מנזר מהמאה ה-16 לארמון אגדתי שהוא שיא של קיטש רומנטי מקסים. סיור בחדרים הגדושים בשכיות חמדה ויצירות אמנות מציע הצצה אל החיים המתוקים של המלוכה הפורטוגזית, בין אגרטלי Lalique, כלי הפורצלן של Meisen וכלי הקרמיקה היפניים שלImari. מהחצרות והגגות נשקף נוף נפלא של נהר הטז'ו והאוקיינוס האטלנטי עד ליסבון. יש מערכת הדרכה קולית וגם סיורים מודרכים בהזמנה מראש. בכל 20 דקות יוצא אוטובוס ממרכז העיירה (אפשר גם להגיע ברגל דרך היער). מחיר הכניסה לפארק ולארמון: 11 יורו.

עוד ארמון יפהפה והזוי למדי הוא ארמון רגליירה (Quinta da Regaleira). הארמון הרומנטי בסגנון גותי-רנסנסי נבנה בראשית המאה העשרים על ידי המיליונר קארבאלו מונטרו בלב פארק מרהיב-עין. הפארק מלא מזרקות, פסלים, מערות, ובריכות עמוסי סמליים פולחניים ביזאריים ממגוון של מקורות, החל בנצרות וכלה בבונים החופשיים. מונטרו הלך לעולמו בלי להשאיר הסברים ומאז מנסים לפענח את פשרם, כשהביזארי מכולם היא באר נטולת מים בת תשע קומות.

אפשר בהחלט לבוא ליותר מיום אחד בסינטרה, המוקפת בפארק לאומי עם נופי יער הרריים, שבילי טיול ואופניים. אפשר להתארח ב-Lawrence’s, מלון בוטיק קטן ומקסים שהתפרסם בזכות הלורד ביירון ששהה בו במשך עשרה ימים ב-1809. הוא מוקף גן יפה ויש בו מסעדה טובה עם מטבח פורטוגזי-בינלאומי. מחיר לילה בסוויטה מחוץ לעונה – 180 יורו. 

פארק האומות, שופינג וכדורגל

בשנת 1998 התקיים בליסבון היריד העולמי אקספו. כל חלקה המזרחי של העיר שלאורך הנהר חודש ונבנו בו כמה מונומנטים פוטוריסטיים מרשימים ביותר, שהקנו לפורטוגל אמירה בתחום האדירכלות ועיצוב. המתחם שקיבל את השם פארק האומות (Parque das Nacoes) כולל את תחנת Oriente , שתכנן האדריכל הנודע סנטיאגו קלטראווה, את מרכז הקניות הגדול ואסקו דה גמה, שני מגדלים מרשימים המעוצבים כמפרשיות ענק, ברים ומסעדות, ואת האטרקציה המרכזית – ה-Oceanarium, האקוואריום הענק ובו 8000 בעלי חיים. רכבת קטנה עוברת על פני האטרקציות המרכזיות בכל 20 דקות ואפשר לצפות בכל אלה גם בנסיעה ברכבל.

לליסבון גם כמה מוזיאונים מעניינים ששווים ביקור. מוזיאון גולבנקיאן (Calouste Gulbenkian Museum, Avenida de Berna, 45A) מציג את אוסף שכיות החמדה הענק של איל הנפט ממוצא ארמני, ובו גם אוסף התכשיטים המפואר של אמן התכשיטים והזכוכית הנודע Rene Lalique.
בעיר התחתית נפתח לפני כחצי שנה מוזיאון Mude (Museo do Designe e da Moda) לאופנה ולעיצוב. שלוש קומות כבר פתוחות ומציגות עתה תערוכת עיצוב משנות השישים ותערוכה המוקדשת למעצבי האופנה הפורטוגזיים Alves/Goncalves. מרוחק יותר אבל שווה ביקור הוא מוזיאון האזולז'וס (Museu Nacional do Azulejo), שמציע תצוגה יפהפייה של אריחי הקרמיקה הפורטוגזית המפורסמת.

חובבי קניונים ואאוטלטים ימצאו בליסבון עיר כלבבם. הבילוי בקניונים הוא הספורט הלאומי של הליסבונאים ובקניוניהם הרבים מיוצגות כל הרשתות האירופיות במחירים נמוכים יותר יחסית לערים אירופיות אחרות. קניון Tejo, בפאתי ליסבון, הוא הגדול שבהם. קניון Colombo, שבתוך העיר, היה עד לשנים האחרונות הגדול באירופה. יש גם שני אאוטלטים גדולים: Freeport Alcochete – למעלה מ-140 חנויות עודפים של מיטב המותגים (פראדה, הוגו בוס, זארה, אדידס וכו') נמצא במרחק 30 ק"מ ממרכז העיר. אין אליו תחבורה ציבורית אך יש הסעות ממרכז העיר. אאוטלט Campera נמצא כ-50 ק"מ צפונה לליסבון, ליד העיירה קרגדו, והוא נגיש בקלות בהיותו קרוב מאד לכביש המהיר מליסבון לפורטו ה-A1.
לחובבי כדורגל מציעה העיר את המשחקים ב-Stadio da Luz, האיצטדיון של קבוצת בנפיקה (מול קניון "קולומבו"). שתי קבוצות הכדורגל המקומיות, בנפיקה וספורטינג, משחקות בליגות האירופיות הבכירות ולליסבון מגיעות קבוצות בכירות למשחקי ידידות ולמשחקי ליגה. לאחרונה התקיימו שם משחקים עם מילאן, ברצלונה, אתלטיקו, אוורטון ועוד.

"חידוש הטיסות הישירות אפשרי וגם כדאי כלכלית"

אין כיום טיסה סדירה לפורטוגל. הטיסות הסדירות כוללות עצירה באחת מבירות אירופה. אני הגעתי לליסבון דרך בריסל, עם בריסל איירליינס, אבל אין ספק שמגיעה לליסבון ולפורטוגל טיסה סדירה מישראל.
"שגרירות ישראל בפורטוגל ומטה משרד החוץ עושים בשנים האחרונות מאמצים רבים לקדם את תחום התיירות בין שתי המדינות", אומר אהוד גול, שגריר ישראל בפורטוגל, "כאשר התיירות הצליינית היא הענף הבולט ביותר. אנחנו פועלים בשיתוף עם מפעילי תיירות מקומיים ועם המנהיגות הדתית בכנסיות הקתוליות והאוונגליות של פורטוגל כדי לעודד הגעת עולי רגל לבקר בארץ. לצערנו לפני עשר שנים הופסקה פעילותו של קו הטיסות הישיר בין ליסבון וישראל. אנחנו מאמינים שחידושו לא רק אפשרי אלא גם כדאי כלכלית. מעבר לכל מה שיש לפורטוגל להציע לתיירים יש בה מבחינת התייר הישראלי גם עניין מיוחד לאור המורשת היהודית המפוארת שהתקיימה בה לפני מאות שנים, ששרידיה פרושים בכל רחבי המדינה".

http://www.visitlisboa.com/
הכותבת היתה אורחת לשכות התיירות של ליסבון ופורטוגל, שגרירות ישראל בליסבון ובריסל איירליינס. 

תיירות ירוקה במחוז טון-הוגאנט בשוויץ

פורסם במסע אחר אונליין

מחוז אגם טון-הוגאנט מציע כמה ממסלולי הטיול הנופיים היפים בשוויץ. עכשיו הוא מצטרף לשמונה מחוזות במדינה, שיהפכו לפארקי טבע ויתחייבו לעמוד בתנאי שימור קפדניים של אתרי טבע ותרבות ולפיתוח תיירות בת קיימא. 

"מטרתנו היא להתקרב לטבע ועל כן נחלוץ נעליים", אומר מרקוס מצגר (Markus Metzger) בטון החלטי וחיוך ענוג ומתחיל לפרום את שרוכי נעליו. אנחנו עומדים לרגלי גבעה תלולה, מכוסה בעשב ירוק בוהק ופריחה אלפינית צפופה, סמוך לכפר באטנברג (Beatenberg). הכפר שוכן גבוה מעל לעיר טון, בלב איזור הברניז אוברלנד שבמרכז שוויץ. מולנו נפרש נוף הפסגות המושלגות של השלישיה המיתולוגית – אייגר, מונך, יונגפראו, הגבוהים בהרי האלפים (למעלה מ-4,000 מ').
מצגר, רוקח, מומחה לצמחי מרפא אלפיניים ומדריך טיולי טבע, מוביל אותנו יחפים, במעלה הגבעה, ואחריה בשבילי יער סבוך של עצי מחט. העשב הרך המכסה את הגבעה נעים למגע כף הרגל. היעד הוא מכרה פחם ישן נטוש, שהפך לאתר תיירות קטן, וסיפורו מגולל את ההיסטוריה המקומית מהימים שבהם עדיין כרו כאן פחם והובילו אותו ממעמקי ההר אל הכפרים, לאורך מסלול תלול ומסובך. אבל המכרה הוא רק תירוץ. הטיפוס במעלה הגבעה והיער, מול נוף הפסגות עוצר הנשימה, הוא העיקר. מצגר מדלג במעלה השביל כעז הרים עליזה, מצביע, קוטף, ממולל ומציע לנו להריח, עלים, עשבים ופרחים קטנים. אלה טומנים בחובם שלל סגולות מרפא לכל צרה שלא תבוא: שלשול, עצירות, אנמיה, וחלקם גם מבטיחים חליטת תה ארומטי ומחזק. בכל שנה מניב האיזור הזה 50 טון של צמחים, שמהם מופק מגוון מוצרי טבע מקומיים, הפופולאריים שבהם - תבליני צ'ילי, פסטו ומלח עשבים אלפיניים, ומגוון של חליטות תה.

פארק טבע - הגדרה מחייבת
טיול הנופי-חושני-וקצת הרפתקני הזה הוא אחד ממסלולי הטיול היפים והמגוונים ביותר שמציעים נכסי הטבע של מחוז אגם טון-הוגאנט, צפונית לאגם טון. האיזור, המשתרע בין הברניז אוברלנד ומחוז אמנטל, כולל את העיר טון שעל גדות אגם טון ונהר הארה; איזור קארסטי נרחב עם רשת מערות הנטיפים הגדולה באירופה; ויערות ומרחבי אחו עטופים בנוף פסגות אלפיני. בין כל אלה נמתחים 120 ק"מ של מסלולי טיול ושבילי הליכה בהרים ובעמקים, השופעים צמחים ופרחים, שמיזמי תיירות, חברות רכבלים, אתרי סקי, נדל"ניסטים וחוואים מקומיים, יצטרכו מעתה להתחשב בהם. אגם טון-הוגאנט הוא אחד מתשעה מחוזות בשוויץ, המועמדים להיות מוכרזים בקרוב כ"פארק טבע". בחודשי הסתיו והחורף הקרובים ייקראו תושביהם אל הקלפי להצביע בעד המהלך. המטרה היא ליצור בקהילות המקומיות שיתוף פעולה ומחוייבות לשימור נכסי הטבע והתרבות שלהן ולפיתוח אקולוגי בר קיימא.

ההגדרה "פארק טבע" תחייב את הקהילה המקומית בין היתר בפיתוח תעשייתי וחקלאי רגיש לסביבה ובפיתוח תיירות אקולוגית בת קיימא. היא תזכה אותה בחיזוק כלכלת המחוז ובמיתוג, שישדרג את שיווק התוצרת החקלאית ויאפשר לחוואים למכור את תוצרתם תחת הלייבל של פארק טבע.

תפוח נגוס או גבינת אמנטל מחוררת"התחלנו את המהלך לפני חמש שנים ולפני שנה זכינו במועמדות", אומר ריימונד בויטלר, מורה וגיאוגרף, שנמנה עם צוות פרוייקט הפארק של מחוז טון-הוגאנט, שמשתרע על פני350 קמ"ר ועולה עד גובה של 2,200 מ'. "אם נצליח להעביר את ההצבעה נוגדר החל מ-2011 כפארק טבע". אבל זה לא כל כך פשוט. "יש חקלאים שחוששים שהסכמה למהלך תטיל עליהם מגבלות שלא יאפשרו להם לגדל כל מה שהם רוצים", אומר בויטלר. "וישנה אפשרות שלא כולם יצביעו בעד. אם בשולי השטח שיוגדר כפארק יהיו מתנגדים, נסמן מחדש את הגבול ונוכל להחריג את שטחיהם משטח הפארק, כמו בתפוח נגוס. אך אם יתנגד חוואי ששדותיו נמצאים באמצע השטח – זה יצור מצב של שטח מחורר. 'תפוח נגוס' זה בסדר. 'גבינת אמנטל מחוררת' זו בעייה".

אבל בסך הכל כולם אופטימיים ורוב הסיכויים שתיירי 2011 כבר יבקרו ב-Nature Park Lake Thun-Hohgant, שבו יהיה על כל אתר סקי להגיש תכנית פיתוח של בנייה, הוספת מסלולי גלישה ופיזור שלג מלאכותי, שיקחו בחשבון את צמחי האחו של מצגר ואת היעלים, הנשרים, המרמיטות והלינקסים, תושבי האיזור. יהיה עליה גם להשתלב בצורה הרמונית בנוף על פי הקריטריונים של ה-Federal Office for the Environment. אם פרוייקט הפארק יעמוד בקריטריונים של השלטונות הפדרליים תוענק לו גם התווית של "פארק בעל חשיבות לאומית". כל זה יועיל לתיירות ולתיירים, בפרט לחובבי הטבע שבהם.באטנברג, נידרהורן, וקינוח בטרוטיבייק

איזור באטנברג, כפר הררי שקט בגובה של 1,153 מ' (בו נמצאת גם חנות צמחי המרפא, התה ותבלינים של מצגר), קרוב למדי אל מרכזי תיירות תוססים כמו אינטרלקן (נסיעה של 10 ק"מ בלבד), אבל מנותק מהם ואהוב במיוחד על חובבי טבע. הוא נקרא על שם באטוס, הקדוש הפטרון של הכפר, ומציע אתרי נופש למשפחות, ובעיקר מסלולי טיול בקיץ וסקי בחורף. אם בוחרים ללון באיזור אורבני, העיר טון היא נקודת יציאה מוצלחת ליום-טיול הזה, שכולל מגוון גדול של נופים ופעילות.
נסיעה קצרה באוטובוס הצהוב של ה-Post Bus, (יש תחנה מול תחנת הרכבת של טון), מובילה אל הרכבל העולה אל Niderhorn, "הר הבית" של באטנברג, שגובהו1,950 מ'. כדאי לעלות עד לפסגה אל נקודת התצפית האולטימטיבית על האלפים, שיש בה גם מסעדה. אפשר לרדת מנידרהורן ברכבל אל תחנת האמצע, Vorsass (פירוש השם: תחנת המרעה הראשונה של הפרות), הנמצאת בגובה של 1,580 מ', אבל מומלץ לרדת ברגל. הטיול יארך כשעה עד שעה וחצי, תלוי בקצב שלכם.

מול תחנת פורסאס מתגבהת הגבעה התלולה. לעולים עד סופה מצפה היער, שמבטיח טיול על פני קרקע ארוגה בשורשי עצים, סלעים מכוסים בטחב ואפלולית נעימה. הירידה אל הכניסה למכרה היא ירידה תלולה על פני שלבים מאולתרים בתוך הסלע, ובצידם חבל לאחוז בו. חוזרים אל תחנת Vorsass באותה דרך. משם אפשר לרדת חזרה ברכבל, אך מומלץ לחילופין לעלות על ה"דובדבן" של המסלול – הטרוטיבייק – קורקינט עם גלגלים מעובים ומעצורים, שבו תוכלו לשעוט בבטחה כל הדרך למטה עד באטנבוכט (Beatenbucht), דרך כפרים, שדות שופעים המכסים את המדרונות ופנורמת פסגות אלפינית יפהפייה ברקע. אפשר לבחור בדרך הקצרה, 6 ק"מ (כ-20 דקות), או בארוכה – 11 ק"מ.
אחרי נסיעה באוטובוס, עלייה ברכבל, הליכה ברגל וגלישה במורד בטרוטיבייק, הגיע תורה של הספינה. מבאטנבוכט אפשר לשוב לטון בשיט מענג שנמשך כשעה וחצי. זוהי אחת ההנאות שמציע כל אגם שוויצרי שמכבד את עצמו, ואגם טון הוא מהיפים שבהם.
טון
טון היא עיר קטנה ונעימה עם רובע ימיבניימי יפה. נהר הארה חוצה אותה לכל אורכה בשצף מי תכלת חיוורים, שמעידים על טמפרטורה מקפיאה. זה לא מפריע לברבורים, לשחיינים בודדים ולחבורה של שייטי קייקים לשוט ולהיאבק בזרם. כל האחרים נהנים ממנו מהטיילת, מבתי הקפה והגשרונים, המעוטרים באדניות פרחים ססגוניות. www.thun.ch/en.html

טירת טון – משנת 1191, מתנשאת מלב הרובע העתיק ומציגה נוף מרהיב של העיר והסביבה. באולמותיה שוכן המוזיאון ההיסטורי של טון. מוצגים בו פריטים מתקופות שונות, משריוני אבירים ושטיחי קיר מהמאות ה-14 וה-15 ועד בית בובות מהמאה ה-19. כמה רחובות-מדרגות עולים אל הטירה. אחד מהם, רחוב מדרגות מקורה, עולה מכיכר העירייה הישנה (Rathausplatz) עם בית העירייה הנאה מהמאה ה-16. www.schlossthun.ch

פארק שאדאו (Schadau Park) וטירת שאדאו – פארק אנגלי יפהפה על חופו הדרומי של הנהר. הטירה היא כיום מקום משכנו של "מוזיאון הגסטרונומיה השוויצרי" ושל מסעדת הגורמה היוקרתית Arts, שמחזיקה ב-14 נקודות במדריך Gault Millau.

הפנורמה של ווכר (Wocher-Panorama) – (גם היא בפארק שאדאו) ציור פנורמי ריאליסטי, העתיק מסוגו בעולם. הפנורמה, המתארת את החיים בטון, היא פרי מכחולו של מרקארד ווכר וצויירה בין 1809-1814.
עוד בסביבה:מערות באטוס – מערכת מערות נטיפים הגדולה בשוויץ, שהיו ביתו של הנזיר באטוס, אחרי שעל פי האגדה הבריח משם את הדייר הקודם, הדרקון הנורא, שמרר את חיי המקומיים. חלק מהמערות מוארות ופתוחות למבקרים. www.beatushoehlen.ch
* מרקוס מצגר: מחיר טיול של חצי יום בהדרכתו – כ-200 פרנק שוויצרי, תלוי בגודל הקבוצה. www.drachenberg.ch/naturdrogerie

הכותבת היתה אורחת לשכת התיירות של שוויץ.

על חומותיך, בלינצונה

העיר הלומברדית, בירת קנטון טיצ'ינו, היא יותר מיפהפייה שוויצרית עם טמפרמנט איטלקי. שלושת המבצרים, שהנחילו לה את מעמדה כאתר מורשת עולמית של Unesco, הם עדיין מפגן כוח מרתק וגם אתרי טיול שהופכים את העיר לתחנת-חובה למטיילים בדרומה של שוויץ.

אצו ויסקונטי, שר המלחמה של דוכסות מילאנו, היה זה שככל הנראה נתן את הדחיפה לתנופת הבנייה של שלושת המבצרים בעמק טיצ'ינו במאה ה-15. במכתבו לדוכס ב-1475 תיאר השר את בלינצונה כנקודת מפתח אסטרטגית במעברי האלפים ובכניסה לאיטליה, והדגיש את הצורך בביצוע שיפורים דחופים בביצורים שבעמק.

מהתצפית הנשקפת מהטראסה של מסעדת "גרוטו סן מישל" בקצהו הדרומי של המבצר הגדול, קסטלגרנדה, ברור לעין מה היה משמעותה של השלישיה הזאת עבור אויבי הדוכס בצפון. קסטלגרנדה, מונטבלו וסאסו קורבארו, שנבנו והתעצמו במאות ה-14 וה-15, יושבים בשרשרת על שיפוליו של העמק, ההולך וצר עד לרוחב של קילומטרים אחדים בלבד, ויוצרים חיץ שחוסם אותו למעבר. לפני שש שנים הכריזה Unesco על העיר כאתר מורשת עולמית בזכות "מקבץ המבצרים שמהווה דוגמא מצויינת של ביצורים מתקופת ימי הביניים המאוחרים, שנועדו להגן על נקודת מפתח אסטרטגית במעבר האלפים".

נדמה שמאומה לא נגרע מעוצמתם של מגדלי התצפית, החצרות ואבני החומות. המבצרים הללו הם עדיין מיפגן כוח מרהיב, שהתמזגותו עם הגבעות המכוסות חורשות וגפנים, בתי העיר העתיקה, השוק ושטף החיים היומיומי בעיר, היא סיבה מצויינת לעצור ליום טיול בבלינצונה.

עיר שלושת המבצרים

העיר הלומברדית למרגלות האלפים מונה 18,000 תושבים ומשלבת את הטוב שבשני העולמות, שוויץ ואיטליה: יופי נקי ומטופח עם מזג נינוח וניחוח ים תיכוני. ברחובותיה מדברים איטלקית ובמסעדות מגישים פחות פונדו ויותר פולנטה, רביולי ופאנה קוטה. בעיר העתיקה מקדמים פתחים מרשימים מאבן גרניט את הכניסות אל מה שהיו פעם בתי אצולה, המרפסות מוקפות מעקות עם פיתוחי ברזל ומעל לכרכובים אפשר עדיין לראות שלטי ברזל של אכסניות עתיקות. אבל העיקר בבלינצונה הם המבצרים שלה. מקסטלגרנדה יורדת חומת העיר ומתחברת אל מונטבלו על הגבעה ממול. סאסו קורבארו ניצב על צוק מרוחק דרומית מזרחית

להם.

לא מדובר בחורבות אתרים ארכיאולוגיים נטושים. שלושת המבצרים הם חלק אינטגרלי מחיי העיר, בפרט קסטלגרנדה, ש"צומח" מתוך סמטאותיה. שיחזור מוקפד שימר את קסם החצרות הפנימיות, המגדלים, גרמי המדרגות, אפרי הדשא ושבילי הטיול לאורך החומות, שמגוון מסחרר של נופים נשקף מהן. צעירים יושבים על חומת קסטלגרנדה רגל פה רגל שם. בערב תתקיים שם חתונה. מונטבלו שוקק ילדי בית ספר מציריך במסע ניווטים. באוסטריה של סאסו קורבארו מגישים מאכלים טיצ'ינזיים בחצר פנימית רומנטית עם באר ובית תפילה קטן.

קסטלגרנדה

ב-1984 החליטו פרנסי בלינצונה להפוך את קסטלגרנדה לפונקציונלי יותר בחייה של העיר. הם הפקידו בידי האדריכל אאורליו גאלפטי את המשימה שכללה עבודת שימור מקיפה וגם התקנת מעלית, סלילת דרכי גישה נוחות ואפשרות לקיים במבצר אירועים ופסטיבלים. התוצאה הניבה גם ביטוי סימלי לזהות האתנית של בני בלינצונה. "כל צלע ההר הזאת היתה מוזנחת ומכוסה בשיחים", אומרת מישל פראן, מורת דרך מקומית, ומצביעה על הגוש המסולע שבראשו מזדקר המבצר, 50 מטרים מעל כיכר

del Sole באמצע העיר. "הסלע החשוף הזה הוא צידו הצפוני 'הקר' של המבצר, סמל לאויביה של בלינצונה בצפון", היא מסבירה. "בצידו הדרומי של קסטלגרנדה, הפונה לאיטליה, שמר האדריכל על ה'חום'. זה הצד ה'רך' של המבצר, שמכוסה

בצמחיה וגפנים".אך טבעי הוא שגם הרביולי גבינה המענג של "גרוטו סן מישל", אחת משתי המסעדות בקסטלגרנדה, נמצא בצד "הרך". בקיץ, מתחת לסככת הגפן על הטראסה, מגיעה הארוחה בצירוף מדרון עטור גפנים, הגגות האדומים של העיר העתיקה ומבצר מונטבלו, הניצב על הגבעה הירוקה ממול.

עבודת השימור של קסטלגרנדה הסתיימה ב-1991. "לא כולם אהבו את התוצאות", אומרת פראן. הסלע "הקר" ההוא, פתח הבטון הקודר של המעלית, הם שתיים מנקודות החולשה בדרך למבצר פונקציונלי, אבל אין בהן כדי להפחית מקסמה של העלייה ברגל לקסטלגרנדה והשיטוט בשטחו. כיום מובילים אליו שלושה שבילים נוחים ויפי-נוף. שניים תלולים יחסית, שעולים מכיכר Collegiata ומכיכר Nosetto ואחד מתון וארוך יותר שעולה מ- Via Orico. במעלית עולים מ- Piazzetta Della Valle.
בין כתלי קסטלגרנדה נמצאת גם "נדוניה" מקסימה שהשאירה משפחת אצולה מקומית לבלינצונה.

ב-1970, במהלך עבודות הריסה בכיכר העיריה, התגלה אוצר בלום בתקרה כפולה בקומה הראשונה של בית, שהיה שייך במאה ה-15 למשפחת גירינגלי (Ghiringhelli) ומאוחר יותר הפך למלון ומסעדה בשם "אכסניית הצבי": 300 ציורים של צייר לומברדי אלמוני מ-1470 שצויירו על נייר אורז. סידרת הציורים הוזמנה על ידי המשפחה לכבוד חתונת אחד מבניה ומציגה

אלגוריה על החיים בבלינצונה של אותה תקופה. הציורים המרהיבים מוצגים עתה בתערוכת הקבע במוזיאון בקסטלגרנדה.
עוד במבצר: מוזיאון היסטורי; מוזיאון ארכיאולוגי; מסעדת Castelgrande (בתוך המבצר) ו- Grotto San Michele (על הטראסה בחוץ) 091 826 23 53; בקיץ מתקיימים קונצרטים ופסטיבלים תחת כיפת השמיים.המבצר והמוזיאונים פתוחים כל השנה. 10.00-18.00

מונטבלומונטבלו (Montebello ) הגבוה מקסטלגרנדה ב-90 מטרים, נבנה במאה ה-13 כבית אצולה של משפחת רוסקוני. במחצית השניה של המאה ה-15 הפך למבצר ונוספה לו החצר החיצונית על מגדליה על ידי מהנדסי משפחת ספורצה, דוכסי מילאנו. לקראת סוף המאה ה-18 רכשה אותו משפחת גירינגלי, שהעניקה אותו לקנטון טיצ'ינו ב-1903 לרגל חגיגות המאה לעצמאותו. הנוף ממונטבלו עוצר נשימה. ביום בהיר אפשר לראות ממנו את Lago Maggiore שבאיטליה. אפשר להגיע אליו באוטובוס אבל כדאי להתאמץ ולעלות ברגל: במדרגות, מכיכר Collegiata.בסוף מאי-תחילת יוני חוזר מונטבלו לימי תפארתו. אז מתקיים בו פסטיבל "החרב במבצר" (La Spada nella Rocca), פסטיבל מדיבאלי שנתי מהגדולים מסוגו באירופה – שלושה ימי קרבות אבירים, מופעי פלקוניירים (מאמני בזים), קליעה בחץ וקשת והצגות בתלבושות תקופתיות. בראשית יולי מתקיים בחצר המבצר פסטיבל מונטבלו למוסיקה קאמרית.עוד במבצר: מוזיאון ארכיאולוגי ובו כלי קרמיקה, זכוכית ותכשיטים מהמאות ה-14 וה-15; מוזיאון עירוני. פתוח כל השנה. 10.00-18.00. המוזיאונים: מ-22 במרץ עד 5 בנובמבר.

סאסו קורבארוSasso Corbaro , הקטן שבמבצרים, ממוקם הכי גבוה – 230 מטרים מעל לעיר. הוא נבנה על ידי משפחת ספורצה ב-1479 בזמן שיא - תוך 6 חודשים בלבד. המבנה הגיאומטרי ממוקם בתוך חצר מרובעת מוקפת חומות מאסיביות (חלקן מגיע לעובי של 4.70 מ'). המבצר עבר כמה ידיים עד לשחזורו המלא ב-1919. אפשר להגיע אליו בכביש ממונטבלו או דרך Via Ospedale. הוא טובל בנוף פסטורלי של גבעה מיוערת עם תצפית מרהיבה לעמק Riviera בצפון וללאגו מאג'ורה בדרום. תמצאו בו את "חדר העץ" של משפחת Emma מהמאה ה-17, חדר שלם בנוי ומגולף מעץ אגוז.עוד במבצר: תערוכות עכשוויות מתחלפות; מסעדת Osteria Sasso Corbaro. טל': 091 825 55 32.
פתוח מאיסטר עד אוקטובר. 10.00-18.00 המוזיאונים: מ-25 במרץ עד 5 בנובמבר. מסלול עם מדריך קולי
דרך טובה לעשות את מסלול שלושת המבצרים והעיר העתיקה של בלינצונה היא Bellinzona ArtKey: ערכת מדריך קולי ומפה ל-22 אתרים. ניתן לקבלה ולהחזירה במבצרים וגם בלשכת המידע בבית העיריה. אוטובוס קו 4 מוביל למונטבלו וסאסו קורבארו כל חצי שעה.המדריך הקולי: 5 פרנק שוויצרי
כניסה לכל מבצר: 4 פרנק שוויצרי למבוגר (2 לילד).
כניסה לשלושת המבצרים: 8 פרנק שוויצרי (4 לילד).Culturpass (כניסה למבצרים + המדריך הקולי): 13 פרנק שוויצרי (9 לילד).

שוק השבתמי שסבור כי פני העיר כפני השוק שלה יחשוב שבלינצונה היא מקום מצויין. משחר קיומה הימי ביניימי היתה עיר שוק תוססת. בשנים האחרונות, ביוזמת יצרנים וסוחרים מקומיים, הוא קם לתחייה בכל שבת ותופס את כל מדרחוב העיר העתיקה בין 08.00 ל-13.00. יש בו היצע עשיר של דוכני ירקות ופירות, גבינות ולחם לצד תכשיטים, בגדים, כלי בית וצמחי גינה והוא מצטיין באווירה נעימה ובתי קפה טובים.כדאי לדעת

בלינצונה נמצאת במרחק 45 דקות נסיעת רכבת מלוגאנו.מסעדות מומלצות נוספות עם מטבח טיצ'ינזי:

Trattoria Malakoff – מומלצת מדריכי "מישלן" ו"גומיו". Via Bacilieri 10. טל: 091 825 49 40.

Grottino Ticinese – Via Lavizzari 1. טל: 091 826 39 64

אירועים שנתיים:

קרנבל ה-Rabadan, חמישה ימי קרנבל עם מצעד התחפושות המסורתי (ומצעד תחפושות נפרד לילדים), בפברואר.

"פיאצה בלוז", פסטיבל הבלוז השנתי, ביוני.
http://www.bellinzonaturismo.ch/

הייתי אורחת לשכת התיירות של שוויץ

באדן באדן - תפנוקיה על גדות הנהר אוס

הספא של באדן באדן שבגרמניה תובע להשאיר מאחור את הבגדים (הכל), את הבושה ואת הזיכרון, ולצאת למסע אל שלוות הגוף והנפש. ויש גם קזינו, אוסף אמנות מעולה, ובשולי העיר – היער השחור.

רק כשעמדתי מול תא איכסון הבגדים הלמה בי הידיעה שמכאן אני ממשיכה במערומי, וזה לא היה פשוט.

בית המרחצאות הטרמליים "פרידריכסבאד" בבאדן באדן הוא מבנה ענק בן 100 שנה, שמזמן חוויה יוצאת דופן גם למי שמורגל בהוויית ספא. מדובר בטקס בן שלוש וחצי שעות ו-16 תחנות, של בריכות, סאונות וחדרי מרגוע, שתכליתו שלוות גוף ונפש.

באדן באדן, עיירת-הבונבוניירה בשולי היער השחור בדרום-מערב גרמניה, חייבת הרבה למים החמים המפעפעים באדמתה. הראשון שמיסד שם את מסכת הפינוקים הזאת הוא הקיסר הרומי קראקאלה, שהיה הראשון לגלות מה מסוגלים מי המעיינות הטרמליים שלה לעשות למען כאבי המפרקים שלו, כשהתנחל בה עם לגיונותיו במאה הראשונה. במאה ה-19 גילתה אותה מחדש אצולת אירופה, וסלבס כמו המלכה ויקטוריה, הקיסר וילהלם הראשון, דוסטוייבסקי וברהמס הפכו אותה לאתר חובה של החוג הנוצץ. היום באדן באדן היא עיירת ספא ירוקה ומטופחת, שעדיין מדיפה ניחוח של יוקרה וקוסמופוליטיות, אבל בעיקר מוסיפה

לשכלל את המסלול המפנק של החיים הטובים, שהיום יכול ליהנות ממנו כל בורגני מן השורה.

נשים עירומות, מקלחות, פס-קול בגרמנית. אני מניחה לאסוציאציה בלתי נשלטת לשוט הלאה וממשיכה לסאונה הראשונה. בנות עשרים ובנות שמונים שרועות על דרגשי עץ מהבילים. שקט מוחלט. שלט באנגלית מורה כמה דקות יש לשהות כאן. לאדים יש ריח של אקליפטוס. כיף לנשום. בתחנה מס' 5 ממתינות שלוש בלניות חמושות במברשות כדי להעניק לי "מסאז' סבון-מברשת".
"נמבר טו, פליזזז"."OK?", שואלת הבלנית המקרצפת בחריצות את בשרי. לא יודעת אבל התוצאה היא עור של תינוק.

אין לי מושג מה עושה למעני הרכב המינרלים המהולל של מי המעיינות בפרידריכסבאד, אבל אני יודעת מה עושה למעני השכשוך במים החמימים באולמות הגדולים עטורי העמודים והקשתות. גם ברור לי מאוד מה עושה למעני העירום הציבורי הראשון שלי. סוף סוף אני מבינה על מה דיברו הנטוריסטים שראיינתי רק לפני חודש לכתבה על טיולים בעירום. התחושה העמוקה של שחרור, של השלת קליפה קשה, מגוננת, מיותרת, חופש כמעט משכר. "אני? עירומה בציבור? לא תודה", עניתי אז על ההצעה להצטרף ולראיין אותם 'בשטח'. מי היה מאמין. 45 מעלות. 48 מעלות. טמפרטורת המים בבריכות מטפסת למעלה.

מאחת מהן עולה ריח של רוזמרין. בתחנה מס' 7 מגיע המסע לשיא מסויים. זו הבריכה המלכותית, הגדולה והיפה מכולן, שכיפת תקרתה מתנשאת לגובה עצום. אך מה זה רואות עינינו? במים המלכותיים משכשכים גברים ונשים יחדיו. בימים מסויימים, מתברר, תחנות 7-11 הן "גמישטה" (Gemischte - מעורבות). מיד מתברר גם ששרידי עכבותי נמסו אי שם במי הרוזמרין של מס' 6, ואין נינוח ונטול מתח מה"גמישטה" הזה.מתערבבים. בנעימות. כל אחד לעצמו. עירומים מבושה.מכאן והלאה יורדת

הטמפרטורה מבריכה לבריכה. 36 מעלות. 34 מעלות. 28. האחרונה היא בריכונת זעירה מוארת מבפנים באור כחול, שנראית

כמזככת מכולן. השלט אומר: 18 מעלות. אני מכניסה בוהן. מי קרח. אני מדלגת עליה וחותכת לקצה המסלול, שם עוטפת אותי בלנית בסדין מחומם ומוליכה אותי אל התחנה הבאה – תחנת הקרמים. הרי יש להשיב להשיב לעור את הלחות."סליפ?", היא שואלת. לישון? עכשיו? למה לא בעצם. היש סיום טבעי מזה?! סליפ. בהחלט.
בחדר גדול ואפלולי, שכולו מיטות ועליהן תרמילים צמריים בצבע חום בהיר, היא אורזת אותי עד צוואר בסדין ובשמיכת צמר חומה. השלט על הקיר מורה: 30 דקות. לילה טוב.

גם מארק טוויין עשה את המסלול הזה ובסיומו תרם ל"פרידריכסבאד" את הסלוגן הפרסומי המשמש אותם עד היום: "אחרי 10 דקות אתה שוכח את הזמן, אחרי 20 דקות אתה שוכח את העולם".פרידריכסבאד, אומרים במרחצאות, אינו רק אטרקציה תיירותית, אלא מוסד שמשרת יום יום את תושבי העיר. מעניין לבדוק את תוחלת החיים בעיר הזאת.

מזל ואקספרסיוניזם עם נוף אל הפארק

אורכה של באדן באדן קילומטרים ספורים בלבד. בטיול רגלי קצר אפשר לפקוד את המונומנטים המרכזיים שלה, הטובלים בגנים מטופחים ובפארק ליכטנטאלר ( Lichtentaler Allee), שהנהר אוס (Oos) חוצה אותו.גם למי שהימורים אינם כוס התה שלו כדאי להציץ לקזינו המפורסם של העיר, הממוקם במבנה מפואר בסגנון הארמונות הצרפתים מ-1850. שולחנות ההימורים פזורים בתוך תפאורה מהודרת של פסלים קלאסיים ונברשות בדולח ענקיות. כאן הפסיד דוסטוייבסקי את המכנסיים וכתב את "המהמר" (שלט בקומה השנייה של בניין במידרחוב מציין את הבית בו גר וכתב). לעומת המזג התוסס של בתי הקזינו האמריקניים למשל, שם המשחק כאן הוא איפוק ואלגנטיות. איש אינו מניד עפעף. לא המהמרים ולא מנהלי ההצגה, שמשנעים בזריזות מהפנטת את הקלפים והז'יטונים על פני שולחנות המשחק והרולטה. (יש סיורים מודרכים באנגלית בתיאום מראש).פארק ליכטנטאלר מתהדר ב-300 מינים של עצים ושיחים. שביליו, שהיו פעם הפרומנדה של שמנה וסולתה של אירופה, הם היום מסלולים נעימים לטיול, ג'וגינג וסיבוב עם הכלב. מול הפארק, צמוד לגלריה הציבורית (Staatliche Kunsthalle), מבהיקה הפנינה בכתר של באדן באדן – מוזיאון אוסף פרידר בורדה. בורדה, איל דפוס ומו"לות ואספן אמנות ידוע תושב המחוז, מימן את הקמת המוזיאון שתוכנן ע"י ריצ'ארד מאייר, האדריכל הניו-יורקי שתיכנן גם את "גטי סנטר" בלוס אנג'לס ואת המוזיאון לאמנות עכשווית בברצלונה.

המוזיאון חובר בגשר אל הגלריה הציבורית, ומהווה משכן הולם לאוסף המרשים של בורדה: 500 יצירות אמנות מודרנית קלאסית ועכשווית, שבולטת בהן חיבתו של האספן לאקספרסיוניזם. שווה ערך ליצירות האמנות הוא המבנה עצמו: בוהק בלובן, קווים פשוטים, חללים גדולים וחלונות ענק, המכניסים פנימה שפע של אור יום וגם את נופי הפארק, במטרה מוצהרת להציג את האמנות והטבע זה לצד זה.

פינוקים משלימיםלבאדן באדן מדרחוב קטן ואיכותי, עם ריבוי יחסי של חנויות עיצוב ואביזרים (ארנקים, צעיפים, פרוות) ומיעוט מפתיע של בתי קפה. סמוך לבית העיריה הישן נמצא Weintrodler, מרתף יין וחנות הקואופרטיב של 400 כורמי Stich Den Buben, אזור גידול בן 500 שנה, שמתמחה בענבי ריזלינג. נוסף לקניית יינות איכותיים, תפריט בווארי ומופעי ג'אז מציעים שם טעימת יינות.

טיול בחיק הטבע המקיף את באדן באדן הוא חובה. קילומטרים ספורים ממרכז העיר ואתם בלב מסלולי טיול ביער השחור או ב"דרך היין", הזרועה טירות, יקבים וכפרים קטנים. אל תתנו להגדרה "כפר קטן" להטעות אתכם: בכפרי מחוז ביירסברון (Baiersbronn), למשל, נוצצים ששה כוכבי מישלן בארבע מסעדות גורמה. תחבורה ציבורית תכופה מגיעה לכל מקום על כביש 500B, החוצה את היער השחור: לכפרים, לטעימות יין ושנאפס ביקבים, או לאגם מומלזה (Mummelsee), הנמצא במרחק חצי שעת נסיעה מהעיר. זהו אגם זעיר ומקסים, שלחופו מסעדה נעימה, מאפיה עם לחמים מיוחדים (לחם הפירות היבשים השחור הדחוס בכל טוב הוא עילוי) וחנות מזכרות ובה חדר שלם מלא מכשפות בכל הגדלים. קומפלקס זה שייך ל-Dieterle Berghotel Mummelsee, הממוקם על Schwarzwaldhochstrase - כביש 500B.

הונג קונג: מאו, פוקה, דולצ'ה וגבאנה

הלחות, הקצב המסחרר, הערפיח, דבר לא ימנע מתיירת מזדמנת לסרוק את שווקיה וקניוניה של הונג קונג עד לדוכן האחרון. השווקים זולים ושופעים כל טוב, בקניונים מפגינים נוכחות כל מעצבי-העל, וסיבוב בין חנויות המעצבים המקומיים משקף מגוון מרענן של מקורות השראה – מהמסורת הסינית ועד אגדות ילדים מערביות. להלן מבחר של אתרי קניות מלבבים בהונג קונג עם דגש על עיצוב. משעוני רטרו בשוק הפשפשים של רחוב Cat ועד לקופסאות הגפרורים המעוצבות של קארי צ'או בקניון Harbur City. צאנה וראנה ובטח גם תקננה.

שופינג בהונג קונג זו חווייה מזוקקת. העיר הזאת מקדשת את התשוקה להתהדר, להתחדש, להיות בעליו החוקיים של תיק "פראדה" מזוייף למשעי, ולחוות צביטת אושר עם כל רכישת פשמינה בסטנלי מרקט. בתוך כל השפע הזה צפונות גם יצירותיהם של מעצבים מקומיים, שמציגים מגוון של סגנונות, מרטרו מקומי ועד למיזוג המתבקש בין סין למערב."האושר יכול להיות פשוט כמו לשחות" כותבת המאיירת והמעצבת הגרפית הצעירה קארי צ'או (Carrie Chau) על גב קופסת גפרורים גדולה, הנושאת את דמותה המצויירת של אשה מכונפת בכובע ים וחיוך מלא שיניים. "היא מרגישה כאילו יש לה כנפיים" מסבירה צ'או, "כך אני מרגישה אחרי שחייה". הדמויות הכמו ילדותיות שלה, מתנוססות על תיקים, טי שירטס ושלל אביזרים, שקופצים מיד לעין בחנויות העיצוב המובילות בעיר. הן שואבות השראה מאגדות ילדים וסיפורי פיות מערביים, אך יש בהן חן ביזארי ונטול מתיקות, כאשר על גב רוב המוצרים מופיעים סיפורונים ומסרים אישיים נשיים של צ'או. המוצרים שלה

נמכרים בין השאר בחנות העיצובים LCX בקניון "הארבור סיטי".

כמו בניו יורק ובלונדון גם בהונג קונג השם סוהו הוא ערובה מסויימת לטרנדיות. הסוהו, מיקבץ רחובות בלב רובע Central, הוא המרחב הטבעי לבגדי מעצבים וחנויות lifestyle, משובצות בברים ובתי קפה. הקולקציה הנוכחית של סניף רשת GOD לאופנה, ריהוט וכלי בית (אין קשר ליושב במרומים. פירוש השם בקנטונזית: לחיות טוב יותר) כוללת לא מעט רטרו מקומי. מקסימה במיוחד היא סידרת מוצרים שמודפסים עליהם צילומים ישנים של גורדי השחקים הטיפוסיים של הונג קונג: תיק, סינר, נעלי בית, קפקפים ועוד. GOD, 48 Hollywood Road www.god.com.hk

"העיצובים שלנו הם מיזוג של מזרח ומערב שפונה לקהל צעיר ומעודכן", אומרת איליין צ'אן, המעצבת הראשית של "מיליין", חנות שמציעה עושר של חפצי אמנות שימושיים של מעצבים מקומיים. תמצאו בה למשל אגרטלי חרסינה בצורת גלימה סינית מסורתית, מחרוזות פנינים, אבני קוראל ואונקס עם תליונים בצורת ציציות מזל סיניות ממשי ועוד. את הקומה השניהמאכלסים בעיקר פריטי ריהוט ברוח המיזוג, כמו פסלי חרסינה מיוחדים, פרחים מלאכותיים יפים במיוחד, שידות סיניות בכתום עז ושרפרפים בירוק רעל. (MELAINE living Art, 15 Lyndhurst Terrace ).
שיק מקומי בצל פראדה ופראגאמו

ברחוב יו וואה (Yiu Wa) ברובע Causeway Bay, רחוב קטן מאחורי קניון "טיים סקוור" שמאכלס את מיטב מותגי היוקרה הבינלאומיים, תופסת תאוצה שרשרת מתארכת של חנויות מעצבים ובגדי יוקרה מיובאים. הפריט הבולט ב-LST (Life Style Today) הוא מבחר של טי שרטס וסווט שרטס מדליקים, שמודפסים עליהן אימג'ים ממשחק המונופול: "נבחרת ליו"ר חבר המנהלים – שלם לכל שחקן 50$", או "צא מהכלא, אתה חופשי. קבל 100$" (25 Yiu Wa st.). כל חולצה ארוזה בתוך צנצנת פלסטיק. (המחיר נע בין 430-170 שקל לחולצות ארוכות עם אבנים נוצצות).

אוליביה מהבוטיק הסמוך Olivia Couture (3 Yiu Wa st.) מעצבת שמלות ערב לאירועים עבור האליתא המקומית. הבדים משובחים ובאים לעיתים עם תוספות לא שגרתיות. השמלה המרהיבה ביותר בחנות ביום ביקורי היתה משובצת נוצות מנוקדות של תרנגולת פנינה. לראותן בלבד. המחירים עשויים להגיע לאלפי דולרים אמריקאים."H3", הסטודיו והחנות של קווין צ'ונג, במורד הרחוב (A1 Yiu Wa st ) מציעים מגוון של מוצרים עם האימג' החביב על המעצב – דמותו של כלב האסקי. מטי שרטס ועד בובות האסקי קטנות.

שעתו היפה של מאו

לרטרו הסיני יש קסם מיוחד גם בעיניים מערביות. בשוק הפשפשים של Cat St., סימטה קטנה היורדת מ-Holywood Rd. מול מקדש מאן מו (Man Mo Temple) מוביל את הטרנד מאו צה טונג, שדמותו מופיעה על כובעי מצחיה צבאיים, טי שרטס, פוסטרים ופסלים. מאו בעמידתו המוכרת כשהוא מנופף להמונים מתנוססת גם על לוח הספרות של שעון-יד ססגוני, כשזרועו מחוברת בנפרד אל המחוגים וכל זמן שהשעון עובד היושב ראש מנופף בחינניות. (דייקנות, אגב, הוא הצד הפחות חזק של השעון הזה. "בחיים שלי לא ראיתי שעון גרוע כל כך", מחה השען שהבאתי לו את שעון מאו שלי לתיקון כשגיליתי שהוא מפגר בעקביות ב-15 דקות. "נדמה שכל מרכיב שלו ייצרו בכוונה הכי רע שאפשר". בינתיים הוא עובד ומנופף בזמן).עוד חפצי רטרו יפים תמצאו ב-Yue Hwa Chinese Products Emporium (301-309 Nathan Road, Kowloon), כלבו סיני עממי גדול שמזכיר את המשביר לצרכן בגילגולו הקודם. זהו מקום מצויין לקניית מתנות. יש בו מגוון רחב של מוצרים סיניים מסורתיים כמו קומקומי תה, ז'קטים ממשי עם רכיסות בד בסגנון סיני מסורתי לגברים, פיג'מות משי פרחוניות לנשים, פסלונים, בקבוקי הרחה, קופסאות מיניאטוריות מעוטרות וגם מגנטים למקרר עם הדפסה של כרזות פרסומת סיניות ישנות לסיגריות ולתרופות. (מגנט: 9 שקלים).

שופינג לילי ומגידי עתידות

גם מי שכבר פקדה את השווקים המובילים של הונג קונג – ליידי'ס מרקט, סטנלי מרקט ושוק הלילה של רחוב טמפל – לא תוותר על בחינה עכשווית של המצאי, כי הוא משתנה ומתעדכן כל הזמן על פי טרנדים עולמיים וגיבורי תרבות וצריכה חדשים. גם השנה מובילות את השוק על טי שרטס, תיקים וכל אביזרי האופנה: בטי בופ, הוואמפ הראשונה של הסרטים המצויירים, הקוף של פול פרנק, הלו קיטי ופוקה, דמויות סרטו של טים ברטון "חתונת רפאים" וגיבורי דיסני. בתחום מותגי-העל המזוייפים שולטים ללא עוררין התיקים של לואי ויטון. יש דוכנים שאין עליהם מוצרים אלא קטלוגים של לואי ויטון, דולצ'ה וגבאנה ואחרים. "יש הכל", אומר לי בבהילות מוכר חסר שיניים. "בואי למשרד שלי ותבחרי". המשרד שלו הוא בדרך כלל מרתף שמגובבים בו חיקויים או מוצרים ש"נפלו ממשאית".

ב-Stanley Market, השוק המסודר מכולם, שהוא גם מקורה וממוזג (יתרון אדיר במצב אחוזי הלחות המטורפים של הונג קונג) תמצאו פרט לפשמינות-צעצועים-נעלי ספורט וכו' (פשמינה – 20 ₪ לאחר מיקוח) גם חנויות איכותיות יותר. מומלצות שתיים:

Vivid Collection – Stanley Silk&Linen (58 Stanley Market St.) שיש בה מבחר משובב של טוניקות, חולצות וחליפות פשתן יפות. לא רחוק ממנה כדאי להיכנס ל: Tong’s Sheet&Linen Co – חנות שמציעה שפע של מוצרי פשתן – מפות, כלי מיטה, סינרים, כותנות לילה ועוד. המחירים כאן יקרים יותר אבל גם המוצר טוב יותר. מחיר שמלה ב-Vivid: כ-285 שקלים.בשווקים של הונג קונג לא ממהרים לסגור את הבסטה ורבים מהם פתוחים עד שעות הערב המאוחרות. שוק הלילה של רחוב טמפל (Tempel St. market) הוא שוק לילה רישמי. פרט לערב-רב הרגיל של בגדים, שעונים, צעצועים, טי שירטס ומסעדות דים סאם ייחודו דווקא במה שאינו שופינג. בקצהו, אחרי הדוכנים, נמצא אזור מגידי העתידות. מאחורי שורה של שולחנות מתקפלים מוארים בפנסים יושבים מגידי עתידות ומציעים לגלות לכם את צפונות עתידכם ולייעץ. ליד שולחנו של Hui Wan Ton יש תור שיכול להעיד רק על דבר אחד – תחזיות קולעות. שתי נערות סיניות מאזינות לדבריו בריכוז. "כמה זמן זה לוקח?", אני מתעניינת אצל צעיר סיני בשם פרסי, שממתין לתורו מלווה שני חברים. "תלוי כמה מסובך העתיד שלך", הוא צוחק. "ולמה אתה מחכה דווקא למגיד העתידות הזה?". "החברה שלי היתה אצלו", מסביר פרסי. "היא היתה מרוצה מהתחזית?", אני תוהה. "ברור", הוא שולף בחיוך מדושן, "היא הרי מצאה אותי".

הייתי אורחת לשכת התיירות של הונג קונג וחברת "אל על".הכתבה פורסמה במגזין "לשוט".