מלטה - איי האבירים

קרוב לוודאי שזה קרה לכם בפעם האחרונה באירוויזיון של 1998. ההצבעה היתה צמודה. הזמרת שייצגה את מלטה איימה על הנסיקה של דנה אינטרנשיונל ו"דיווה", ובסוף לקחה מקום שלישי. "גוד איבנינג ואלטה! האם תוכלו למסור לנו את תוצאות הצבעת חבר השופטים של מלטה?". בערב ההוא שוב שאלנו את עצמנו איפה בדיוק זה מלטה, מה יש שם, והאם כדאי שנציץ בה בפעם הבאה שנוסעים לאירופה. אז היא די קרובה, רק שעתיים וחצי טיסה מתל-אביב, באמצע הים התיכון, כ-90 ק"מ מדרום לסיציליה וכ-250 ק"מ צפונית לחופי אפריקה. היא קטנה, רומנטית, עם מפרצי טורקיז ומצודות אבירים, והיא שווה הרבה יותר מעצירה בדרך.

מעורב ים-תיכוני עם טאץ' בריטי

היא קטנה וקומפקטית. 450 אלף התושבים שלה מצטופפים על שלושה איים – מלטה, גוזו וקומינו. אורכו של האי מלטה, שבו נמצאים הבירה ואלטה, בתי המלון הגדולים והמרינות הגדולות, הוא בערך כמו מתל-אביב עד נתניה. גוזו, הכפרי ועטור המפרצים, קטן יותר, וקומינו הזעיר מציע רק מים צלולים, שקט מוחלט ואת "הלגונה הכחולה" היפה – יעד לטיול של יום, ספורט מים וצלילה. המטבע – אירו. מזג האוויר – ים תיכוני. האופי – מיקס ים-תיכוני-ערבי-לטיני, עם טאץ' בריטי ואמונה קתולית, שופעת פסטיבלי קדושים וקתדרלות מפתיעות בגודלן. השפה – מלטזית, שזה בערך 70% ערבית ו-30% לטינית, ויש בה המון מילים שמזכירות עברית. שָר זה שיער, עָיְינִין זה עיניים, וגְ'בֵּיְינָה זה גבינה. כולם גם מדברים אנגלית טובה ונוהגים בצד שמאל של הכביש, שריד ל-150 שנות קולוניאליזם בריטי. רוב החופים שלה מסולעים, אבל ברבים מהם נשקפים מי טורקיז צלולים שקשה להינתק מהם. התחבורה הציבורית מתנהלת במעבורות ובאוטובוסים צבעוניים ישנים משנות ה-50 וה-60, ששופצו ומוסיפים לנוף נופך רטרו חינני. המטבח ים-תיכוני עם איפיוניים מקומיים - גבינה לבנה מעולה, הרבה דגים ופירות-ים, ושני ספציאליטה מלטזיים – בשר חזיר וארנבת.

האבירות מחייבת

אבל מלטה היא קודם כל האבירים שלה. מהם נובע הכל: מונומנטים מרשימים, סגנון חיים, גאווה לאומית. לאן שמביטים – חומות, מצודות וארמונות מבוצרים. את רובם הקימו במאות ה-16 וה-17 אבירי המסדר על שם יוחנן הקדוש, שקיבלו את שלושת האיים מידי מלך ספרד, ועד שנפוליאון כבש את מלטה ב-1798 וגירש אותם הם הספיקו המון – הקימו את ואלטה הבירה והפכו את האיים הקטנים למדינה למופת. המלטזים גאים מאוד במורשת האבירים שלהם ובכל פינה ברחבי המדינה מציעים מסע בזמן אל עידן האבירים במגוון של שפות: בחזיונות אורקוליים, באוסף שריוני אבירים, בבובות שעווה, מה לא. יש להתמסר לאחד מהם ולו לשם הנימוס. גם מפיקי הוליווד נכבשו בקסמי הנופים המבוצרים האלה וצילמו בה סרטים רבים, ביניהם "טרויה", "אלכסנדר", "גלדיאטור", "פופאי" ולאחרונה את "אגורה".

ואלטה: קראוואג'ו ושיריונים

את ההיכרות עם מלטה כדאי להתחיל בוואלטה. מרבית שטחה הוא מדרחוב סגור למכוניות וסמטאותיה הצרות, עם בתי המידות הבארוקיים, מסתיימות תמיד בכתם הכחול של הים. מהתצפית של גני באראכה (Upper Barracca Gardens) נפרש אחד הנמלים היותר היפים בים התיכון, ו"שלושת הערים" – שלוש ערי-החומה המבוצרות של ואלטה. פעם ביום מרעימים התותחים הניצבים בגן לזכר הנופלים במלחמת העולם השנייה. המלטזים עמדו בגבורה בהפצצות הגרמנים והאיטלקים וזכו להערכה מיוחדת מצד בעלות הברית. מכתב ההוקרה שלהן הוגדל ומודפס על קיר ארמון הממשל בוואלטה.

המפגן המשכנע ביותר לעוצמתם של אבירי מלטה היא הקתדרלה על שם יוחנן הקדוש (St. John’s Co-Cathedral), פנינה של אדריכלות ואמנות בארוק, שעשויה להפתיע גם את מי ששבע קתדרלות אירופיות מפוארות. דווקא מהאבירים האלה אפשר היה לצפות לחיים צנועים יותר, שלא לדבר על פרישות – שני ערכי יסוד באג'נדה של המסדר. הם לא נישאו אבל פרו ורבו חופשי, ועל צניעות אין מה לדבר. ואולי טוב שכך, מפני שבזכותם אפשר ליהנות משתי שכיות החמדה הגדולות של הקתדרלה: "עריפת יוחנן המטביל", הציור הנהדר של קרוואג'ו, ומצבותיהם המצויירות המרהיבות של 420 אבירים, המכסות את רצפת הקתדרלה.

את ההשכלה הפורמלית בנושא אבירי מלטה אפשר להשלים ב-Grand Master’s Palace, ארמונו של ראש מסדר האבירים, שנבנה ב-1571 ומשמש כיום מעון הנשיא והפרלמנט. יש בו אוסף מרשים של כלי נשק ושריוני אבירים מימי הביניים, הנחשב לאחד מאוספי השריונים החשובים בעולם.

יסורי המרקיז דה פירו
כדי למשש ולחוש באמת את החיים הטובים של האריסטוקרטיה המלטזית צריך לבקר ב-Casa Rocca Piccola, בית אצולה מהמאה ה-16, ולהטות אוזן לבעל הבית, המרקיז דה-פירו וברון בודאך התשיעי, הרואה בעצמו צאצא של אבירי מלטה. "אנחנו לא מוזיאון, אנחנו שריד נדיר!", מצהיר ניקולאס דה-פירו, קשיש שמנמן נטול גינונים ועם ניצוץ בעיניים, שמציג בפנינו את אוסף האמנות של משפחתו ומגולל מעט מהביוגרפיה הצבעונית שלה."הבית הזה הוא פרי אמביציה, יומרה ושאפתנות ואני לא סתם המדריך", הוא אומר, "אני העבד בבית הזה!". חמוד המרקיז, והוא מוביל אותנו בין החדרים ומצביע על שלל כלי כסף, בקבוקוני הרחה, ציורים, פסלים ומניפות תחרה מהמאה ה-18. "אני לא יודע עד מתי נוכל להחזיק את הבית", הוא מקונן. "הממשלה לא עוזרת והוא אפילו לא מבוטח, אבל יש לנו מחוייבות להנצחת הזהות המלטזית!". הסיור בבית היפהפה כולל גם את המרתף ששימש מיקלט בזמן הפצצות הגרמנים והאיטלקים במלחמת העולם השנייה.

על חומותיך

מלטה היא כנראה המדינה שיש בה הכי הרבה ערי-חומה מבוצרות למטר מרובע. זה לא מפתיע כמובן. מיקומה האסטרטגי בלב הים התיכון קסם לכולם, והם כבשו אותה בזה אחר זה, מהפניקים ועד לרומאים, ובעידן שלנו גם הבריטים. כיום מציעות הסימטאות הציוריות והרומנטיות שלהן מלונות בוטיק יוקרתיים, בתי אצולה שהפכו למוזיאונים ומסעדות טובות. אחת מהן היא Tal Petut, מסעדת slow food שממוקמת בבית מהמאה ה-16 בעיר-החומה בירגו (Birgu).בעל הבית, דונאלד קאליגארי-קונטי, מגיש לנו ארוחה ים-תיכונית עם נגיעות איטלקיות וערביות, והרבה אווירה: מנות פתיחה של גרגירי חומוס מתובלים, סלט פול, גבינת עיזים עם בזיליקום, רביולי מצויין ממולא בגבינת ריקוטה ברוטב ארטישוק ירושלמי, מנות עגל ועוף טובות ולקינוח אגס ביין. "אני טבח", מצטנע בעל הבית, "לתואר 'שף' יש יותר מידי קונוטציות ואחריות". לא צריך להתפתות לאמירות האלה, הוא די מחזיק מעצמו ויש להזמין מקום שבוע מראש. ארוחה לקבוצה של עד 24 איש, ללא יין, תעלה 26-28 אירו לאדם.

Donald.caligari@onvol.net טל': 11697942+356

מדינה (Mdina), עיר-חומה מרשימה במיוחד במרחק 20 דקות נסיעה מוואלטה, היתה עיר הבירה הראשונה של מלטה ומקום מושבה של אצולת הממון. בבתיה וארמונותיה מתגוררים עשיריה של מלטה, כ-300 תושבים בלבד. על החיים המתוקים במדינה אפשר ללמוד בפאלאצו פאלסון (Palazzo Falson), בית אצולה מקומי מ-1240. בעל הבית האחרון, מלטזי ממוצא שבדי בשם קפטן אולוף פרידריך גולשר (Olof Frederick Gollcher), היה חוקר, אמן ופילנטרופ עם הרבה כסף והרבה זמן פנוי. האוסף שלו כולל שטיחים, שעונים נדירים, 800 כלי כסף מרשימים, תכשיטים, ריהוט, שריוני אבירים, פריטים ארכיאולוגיים ומסמכים הסטוריים. על הגג יש בית קפה קטן עם מרפסת המשקיפה על הסביבה.

טורקיז צלול

נופיו של האי גוזו מזכירים את כרתים וכפרים ערביים בגליל. בחורף הוא ירוק ובקיץ האדמה טרשית ויבשה יותר והחקלאות מתפרשת על שטחים מצומצמים ובטראסות, מה שמזכיר שגם מלטה סובלת ממחסור במים. יש לא מעט לראות בגוזו ובקיץ מפליגות המעבורות ממלטה לגוזו מארבע בבוקר ועד שתיים בלילה והנמל שוקק חיים. רובו כפרים ועיירות קטנות, שבתיהם בנויים מאבן גיר מקומית צהבהבה. אוהבי עתיקות וארכיאולוגיה יעריכו את מקדש ג'גאנטיה (Ggantija) הניאוליטי – מקבץ מרשים של אבנים ענקיות בנות 50 טון שעדיין לא פענחו כיצד הביאו אותן לשם. מי שאוהב שווקי פשפשים יהנה משיטוט בשוק הקטן של העיירה ראבאט ובכל מקרה את ארוחת הצהריים כדאי לאכול מול הים, על המזח של מרסאלפורן (Marsalforn). שם ולאורך החופים בשלושת אייה של מלטה נמצאת הנשמה הים-תיכונית שלה. הם לא חופי בטן-גב אבל אם תרצו לשלב ארוחה טובה עם שחייה במפרצון יפהפה יש למלטה כמה הצעות מפתות. אחת מהן היא אר לאפסי (Ghar Lapsi), כחצי שעת נסיעה מוואלטה. מסעדת "Blue Creek" מציעה תפריט טעים של דגים, פירות ים ובשרים, המוגש על אחת ממרפסות הנוף היפות ביותר שאפשר לתאר, והמים במפרצון שלרגליה צלולים להדהים.

בדוויירה (Dwejra) עבדו יחד גלי הים והזמן כדי לעצב את אחד הנופים המיוחדים על האי: "חלון התכלת". זהו צוק מחורר, שנקרע בסלע בגובה של 20 מ' ונופל אל מי הטורקיז של הים, שמצפינים גם אתר צלילה מיוחד במינו המגיע לעומק של 40 מ'. אל "המערה הכחולה" (Blue Grotto) מגיעים בשיט קצר בסירה. בתוך כוכי המערות שיצרו המים בסלע אפשר להתפעם מקרוב מהגוון הכחול ומצלילותם של המים.

שמח בנמל

בקיץ שמח במיוחד במדינת האיים הקטנה. לא רק שיש אינסוף פסטיבלים, המלטזים מתים על זיקוקין-דינור וכל אירוע הוא סיבה לתצוגה מפוצצת. זה מסביר את העובדה שיש במלטה למעלה מ-50 מפעלים המייצרים זיקוקין-דינור! השיא מתרחש ב-1 במאי מעל לנמל הגדול של ואלטה. השנה גם אנחנו שם, על סיפון ספינת גולט מול טיילת גדושה באנשים מריעים ואווירת פסטיבל. שש חברות מלטזיות ושתי איטלקיות מתחרות על פרס כספי ועל המקום הראשון ב"פסטיבל הזיקוקים הבינלאומי של מלטה". חגיגת ה-1 במאי היא אות הפתיחה לעונת הפסטיבלים, שיימשכו עד סוף ספטמבר ברחבי מלטה וגוזו. הפסטיבלים האלה, כמאה במספר, הם תהלוכות דתיות ססגוניות, שכל אחת מהן מוקדשת לקדוש הפטרון של הכפר ויש כפרים שיש להם ארבעה קדושים פטרונים, אז תעשו חשבון.

פרט להיותה יעד תיירותי מקסים יש למלטה חשיבות עבור ישראל בזירה הבינלאומית, כך אנחנו לומדים משגריר ישראל באיטליה ומלטה, גדעון מאיר. "מלטה חשובה לנו בשל היותה חברה באיחוד האירופי, באמנת שנגן ובגוש האירו", אומר מאיר, שגם הזמין אותנו למסיבת יום עצמאות מאוחרת של ישראל באי, בנוכחות ראש הממשלה המלטזי, לורנס גונזי, בכירי ממשל וראשי הקהילה היהודית הקטנה. "למלטזים יש יחס ביקורתי לישראל, אבל אין בה אנטישמיות או אנטי-ישראליות". החודש, הוא מדווח, יגיעו אליה לבקשת המלטזים, פרט לתיירים ישראלים, מומחי ייעור ישראלים, וביוני יבקרו בה שר החוץ ליברמן ושר התיירות מיסז'ניקוב.

בכל מקרה, פרו-ישראלית נלהבת אחת לפחות יש לנו במלטה – ג'ני אדמס, בעלת חברת תיירות מקומית, שתשמח לעזור באירגון טיולים ושיט, כולל קפיצה במעבורת (90 דקות) ליום טיול בסיציליה. יש לה חיבה מיוחדת לישראלים ועברית טובה (חמישה חודשי לימוד באולפן), וגם שליטה מרשימה בסלנג הישראלי. אם תשאלו אותה מה היא חושבת על מלטה כיעד לתייר הישראלי, יש מצב שתקבלו את התשובה: "פצצות לגבות".

הכותבת היתה אורחת של חברת "קשרי תעופה" ומשרד התיירות של מלטה

מיירינגן, מיי דיר ווטסון

ב-4 במאי 1891 התרחש במיירינגן, עיירה שוויצרית מנומנמת במחוז Bernese Oberland, אירוע דרמטי, שזכה לפרסום עולמי. על פי התהום לרגלי מפל רייכנבאך (Reichenbach) הסמוך, ניטש המאבק לחיים ולמוות בין שרלוק הולמס ואויבו הנצחי פרופסור מוריארטי, שבסופו צנחו שניהם אל מותם. למרות שהיה זה אירוע ספרותי שהתקיים רק במוחו הקודח של מחברו, ארתור קונן דויל, הוא הטביע חותם בל ימחה בחייה של העיירה.קונן דויל (1859-1930), בחר לחסל את גיבורו המהולל על רקע

איתני הטבע של מיירינגן, אותה אהב והכיר היטב. הוא הרבה לנפוש באזור, כשהוא מתאכסן בדרך כלל ב-

Hotel zum Wilden Mann, שמו הקודם של Park Hotel du Sauvage – מלון נעים מעוצב בסגנון ארט נובו ברחוב הראשי. המלון מתגאה עד היום בגיבור הספרותי של האורח המתמיד שלו באמצעות שלט קטן: "כאן מת האיש שלא חי מעולם". פרנסי העיירה גמלו לסופר הבריטי או אולי תפסו טרמפ על המוניטין שלו ושל הגיבור שלו והנציחו אותם תחת כל עץ רענן. בכיכר קונן דויל שברחוב הראשי ניצב פסל הולמס בגודל טבעי, יש גם רחוב בייקר, ובמה שהיה פעם כנסיה אנגלית קטנה ממוקם מוזיאון שרלוק הולמס. זהו מוזיאון זעיר שעיקרו "שחזור" דקדקני של חדר העבודה הויקטוריאני של הבלש ברחוב בייקר 221. פרט לפרטי ריהוט תקופתיים מקוריים ימצאו בו חובבי שרלוק הולמס את מעיל המשבצות המפורסם, את המקטרות, המגן והחרבות ש"הביא" איתו ד"ר ווטסון מהמלחמה האפגנית, את כינור הסטרדיבריוס ואפילו עותק של ה-Illustrated London News. קולו של קריין מספר באנגלית על שרלוק, ווטסון וכל השאר. מקסים.

מפל בחצר

שלא כמו שרלוק הולמס המרנג נולד במיירינגן. תושב העיירה, אופה, איטלקי במוצאו, בשם גאספריני, המציא את אותה קציפת ביצים מתוקה, שזכתה לפרסום עולמי ומככבת כמובן בחלון כל קונדיטוריה מקומית. אבל פרט לשרלוק ולמרנג מיירינגן מציעה את הקסם של עיירה שלווה, מושלמת לטיולי כוכב, ומוקפת באתרי טבע, אטרקציות תיירותיות ובמה שנראה כאינספור מפלי מים. הרייכנבאך, האלפבאך (Alpbach), הפאלכנבאך (Falchenbach), הוואנדלבאך (Wandelbach) הם רק כמה מהם. נהג חביב בשם הנרי, שיוביל אותנו ממיירינגן לאגם בריינץ (Brienz) הסמוך, יזהה בשבילי מפל אחרי מפל.

את המפל הראשון גיליתי הרבה לפני שראיתי אותו. מה שנשמע בלילה כמו פיצוץ קטסטרופאלי בצנרת התגלה בבוקר כמפל מים בינוני במרחק כמאתיים מטר מחלון חדרי במלון Du Soavage. טיול אל המפל "השכונתי" הזה גילה גם חורש גדול ירוק-עד עם נחל שזורם לאורכו בשצף קצף, ואף נפש חיה להפריע לבדידותה המזהרת של המטיילת. ככה סתם, בחצר האחורית. (עד יוני זה ככה, אמרו השכנים, אחר כך יש פחות מים).

קניון ארה

מיירינגן היא נקודת מוצא טובה לטיולים בסביבה. האזור משופע באתרים מעניינים, שכולם מצטיינים בבוהק הירוק-רענן השוויצרי הזה, ובמים בגוונים של כחול שרק מי קרחונים יכולים להפיק. קניון ארה (Aare Schlucht) הוא אחד מהם. הוא נמצא במרחק חמש דקות נסיעה/20 דקות הליכה/תחנת רכבת אחת ממיירינגן.

מיפגש איתנים שהחל לפני 15,000 שנה בין קרחונים, מים וסלעי אבן גיר יצר קניון של כקילומטר וחצי בין צוקים אדירים, שנהר מי תכלת קפואים זורם בו בעוז, ומפלים ניתזים מבין סלעיו. אין שמץ אתגר בטיול בקניון הארה. כולו צעידה מהנה על שביל קורות עץ (רובו מתאים גם לכסא גלגלים), שמוביל בבטחה לכל אורך יצירת האמנות העוצמתית הזאת של הטבע. האתר פתוח מתחילת אפריל עד 1 בנובמבר.

המוזיאון הפתוח בלנברג

Swiss Open Air Museume Balenberg, במרחק 10 דקות נסיעה במכונית ממיירינגן, נראה ככפר גדול. כ-100 בתים עתיקים, גינות ירק, בתי מלאכה ומשקי חי קטנים משמרים את הארכיטקטורה ואורחות החיים בקנטונים השונים של שוויץ. כל הבתים מקוריים, העתיק שבהם מ-1305, וכל אחד מהם הוא מוזיאון קטן של תקופתו. באחד תמצאו מטבח שאת תקרתו מכסים עשרות נקניקים תלויים לעישון, באחר יש בית מרקחת עתיק עם גינת עשבי מרפא.

ולא רק בתים. בלנברג הוא מוזיאון חי. בעלי מלאכה שונים עובדים כאן כמו פעם ומדגימים מלאכות עתיקות: טוויית סלים, עשיית רעפים, גזיזת כבשים, ייצור אוכפים, גילוף בעץ, טוויה בנול, וגם בישול, אפיית לחם, וייצור גבינות ושוקולד, שאפשר לטעום ולקנות בחנות המקומית. אנחנו אכלנו כאן מרק שיבולת שועל מצויין.

כל זה מפוזר על פני 4.5 ק"מ בלב פארק נהדר. משפחות עם ילדים ימצאו כאן בקיץ שפע של פעילויות שיספקו בילוי של שעות. יש אוטובוס לבלנברג וחזרה בכל שעה עגולה מתחנת הרכבת של בריינץ. פתוח מ-13 באפריל עד 31 באוקטובר.

בכל פעם שאני מזדמנת למקומות כאלה אני תוהה האם מי שחי בהם ומורגל בנופים המרהיבים האלה עדיין רואה את יופיים. "תראה בתוך איזה יופי אתה גר", אני אומרת להנרי, שלוקח אותנו לתחנת הרכבת של בריינץ. הדרך עוברת על פני מיקבץ מושלם של מרחבי אחו בירוק בוהק, מדרונות מיוערים, מפלים ואגם טורקיז אחד עוצר נשימה, שנשקף מחלון כל בית.
"איפה הכי יפה בעיניך?", אני שואלת, בטוחה שיבחר באחד המפלים או במדרון עם התצפית הנפלאה לאגם. הנרי חושב רגע ואומר נחרצות: "קולומביה הבריטית! טיילתי שם בשנה שעברה. שם הכי יפה".

עם כל הכבוד לבודפשט - הפעם לילאפורד

עם כל הכבוד לבודפשט, ויש הרבה כבוד, יש חיים בהונגריה גם מחוץ לעיר הבירה, והם נעימים במיוחד בלילאפורד: מלון-ארמון בלב היער, מפל, אגם, מערות נטיפים וגם מוזיאון נדיר.
ברחובה הראשי של מישקולץ (Miskolc), עיר תעשייתית במרחק שעתיים נסיעה מבודפשט, פותח לפנינו גיאורג בארנה (Gyorgy Barna) את השער למוזיאון הפולקלור שלו. חיצוניותו האפרורית של הבניין מבשרת על עוד תצוגה מאובקת של בובות אתניות. אבל אז מקיש בארנה את הקוד הסודי של דלת הקומה הראשונה ומכניס אותנו אל אוצר בלום.
מזה 35 שנה אוסף גיאורג בארנה, פירסומאי עם פני ילד ודיבור רך, את פריטי האוסף שלו, ולא צריך להיות הונגרי כדי להתרגש ממנו. התערוכה הנפרשת על פני שתי קומות הבניין שבבעלותו מספקת הצצה מרתקת לחיי היומיום ולאווירה בהונגריה ומחוצה לה בתקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה ועד לשנות ה-60: אופנועים, מכונות כתיבה, מצלמות, צעצועים, בובות, איקונות ברונזה מרוסיה, מקלטי רדיו, כרזות תעמולה ופרסומת, אוסף מרהיב של תלבושות אתניות ופריטי קיטש מקסימים – עולם שהיה ואיננו עוד, שנצבר ונשתמר בידי אספן שאין גבול לאהבתו.
"האוסף שלי הוא כמו מפעל לשוקולדים. קודם מכבדים בשוקולדים הפשוטים, ובסוף מגיעים למשובחים", אומר בארנה.
לפי הסולם הזה ה'מקס ברנר' שלו הוא אולם עם עשרה חללי תצוגה קטנים, שכל אחד מהם משחזר לפרטי פרטים בית מלאכה של בעל מקצוע שעבר מן העולם: עושה נעליים, חבתן, נפח, בונה כרכרות, ספר, חייט, ועוד. כשעומדים מול התצוגות האלה נדמה כאילו יצא בעל הבית לרגע ומיד ישוב וישאל מה הוא יכול לעשות בשבילך. ה'טראפלס של גודייבה' הוא ללא ספק אולם התלבושות האתניות – 340 תלבושות עממיות מושלמות מכל רחבי אגן הקרפטים.
30 מיליון פורינט (כ-125 אלף דולר) השקיע בארנה בתצוגה. "כן, זו מחלה", הוא אומר בחיוך מתנצל, "אבל הרי אנחנו כאן כדי להשאיר משהו אחרינו". מחיר הכניסה: 12 אירו. רח' Gyori kapu מס' 57, מישקולץ. www.nepviseleteink.hu
המוזיאון הזה הוא רק אחד האתרים שמצפים למטייל באיזור לִילָאפוּרֶד (Lillafured), עיירת נופש יפה במרחק נסיעה של שעתיים מבודפשט. איזור לילאפורד, שבלב היערות המכסים את החלק המזרחי של הרי הבוק (Bukk), ידוע כאחד מאיזורי הטבע היפים בהונגריה והוא יעד מצויין לחופשה, בפרט לאוהבי טבע.

מלון ארמון בלילאפורד

מלון פאלוטה (Palota) הוא יותר מסתם עוד מלון ללון בו בלילאפורד. הוא הוקם לפני 80 שנה כמלון-ארמון לאורחי הממשלה ועדיין אפשר לחוש בו את ניחוח הימים הטובים ההם.
זה התחיל עם הבאז שיצר הרוזן אנדראש בטלן (András Bethlen) שהפך את לילאפורד לאיזור תיירות פופולארי. מספרים שבטלן, שהיה שר החקלאות, גילה את האיזור ב-1892 במהלך מסע ציד ורץ לספר לחבר'ה. הוא התפעל מנכסי הטבע המרהיבים של הסביבה כמו גם מנכסי הטבע של גברת צעירה בשם לילה ואי, בתו של סוחר מקומי אמיד, והעניק לאיזור את שמה. כשלושים שנה מאוחר יותר, החליט ראש הממשלה הרוזן אישטוואן בטלן, לבנות באיזור מלון יוקרה ממשלתי, שיארח את אורחי הממשלה ההונגרית. מלון פאלוטה, על גדות אגם האמורי (Hamori) הקטן והציורי, נבנה בסגנון רנסנסי במטרה לשחזר את תפארת ארמונותיו של המלך מתיאש, כולל טראסות של גנים ופארק מטופח. בטלן וצמרת השלטון בלטו בהיעדרם בערב הפתיחה ביוני 1930, לאחר שספגו ביקורת קשה מן העיתונות על ההשקעה בפרוייקט בזבזני שכזה. אבל המלון שגשג ופינק את שמנה וסולתה של הונגריה.

הנוף הנפלא הנשקף מחלונותיו הרשים גם את אטילה יוזף (Attila Jozsef), מגדולי המשוררים ההונגרים במאה ה-20, שכתב בו את הפואמה "Ode" וזכה לפסל ברונזה בדמותו, המשקיף מן הגן אל מפל המים המרשים של לילאפורד. כיום, לאחר שיפוץ, ה- Hunguest Hotel Palota הוא מלון רומנטי מקסים ברמת ארבעה כוכבים, שעדיין מוקף בטראסות גנים, פארק נהדר ויערות סמיכים. בקומת המרתף יש wellness center מצוייד היטב, וכדאי להעפיל אל ראש המגדל ולהשקיף על הנוף המהמם של האגם והיערות. המחיר לזוג לחדר בתנאי חצי פנסיון – מ-140 אירו, גם בסופי שבוע, וכולל שימוש חופשי בכל מתקני הספא. www.hotelpalota.hunguesthotels.com


יש בסביבה לא מעט מסלולי טיול ואתרים ששווים ביקור:

• מערת אנה (Anna Cave), שלמרגלות גני המלון, היא מערה קארסטית שהתגלתה ב-1833. המים, ענפי העצים ואבן הגיר יצרו מאובנים בתצורות דמויות ברוקולי וכרובית, ובקירותיה אפשר לראות בבירור מאובנים של עלי צמחים. פתוח ממאי עד סוף ספטמבר. מחיר הכניסה: 1,000 פורינט (כ-4 דולר).
• מפל Szinva, המפל של ליאלפורד, נופל משטח הגנים של מלון פאלוטה וממשיך בעוז על פני הכניסה של מערת אנה, ומטה אל העיירה.
• מערת סנט. סטפן (St. Stephan Cave) היא מערת נטיפים מרשימה שהתגלתה ב-1920 במרחק 500 מ' מהמלון. פתוח מ-15 באפריל עד 15 באוקטובר. מחיר הכניסה 750 פורינט (כ-3 דולר).
• טירת דיושגיור (Diosgyor) נמצאת במרחק שמונה ק"מ מהמלון (אפשר להגיע אליה גם באוטובוס). היא נבנתה במאה ה-14 על ידי המלך לואיס הגדול. יש בה כמה תצוגות, ביניהן תצוגת בובות שעווה (מיושנת למדי) בסצנות המשחזרות את החיים בטירה במאה ה-15 ודמויות אבירים. במהלך האביב והקיץ מתקיימים בה אירועי תרבות ופסטיבלים ימי-בניימים. www.diosgyorivar.com

• "רכבת היער" היא רכבת קטנה שעוברת באתרים שונים בסביבה, ביניהם אגם האמורי, חוות דגי טרוטה (יש שם גם מסעדה), טירת דיושגיור ועוד. יש תחנה במרחק חמש דקות הליכה מאחורי גן המלון.
• למרחצאות-המערה של מישקולץ-טאפולצה (Miscolc-Tapolca) במרחק כ-20 ק"מ ממלון פאלוטה יש נכס מיוחד (יחיד מסוגו באירופה, מתהדרים מנהליו): מרחצאות במערה טבעית. אפשר לשחות במבוך המערות, וליהנות גם משתי בריכות טרמאליות של 35 מעלות, ג'קוזי, פארק סאונות, מגוון טיפולים, ובריכות חיצוניות לקטנים ולגדולים. פתוח כל יום מ-09.00 עד 18.00 (בקיץ עד 19.00). מחיר כניסה: למבוגר 2,500 פורינט (כ-10 דולר), לילד 1,700 פורינט (כ-7 דולר).
• באיזור יש שבילים מסומנים לטיולים ברגל ומסלולי טיול באופניים, לא מעט חוות סוסים, שמספקות סוסים לרכיבה, והיער מתחיל ממש מעבר לחלון המלון.

הכותבת היתה אורחת של טל תעופה, נציגי Malev נתיבי אוויר הונגריים בישראל, ומשרד התיירות ההונגרי HNTO.
הכתבה פורסמה ב"חדשות תיירות".

רק היום - השוק של באטומי, גיאורגיה

השוק של באטומי, עיר הנמל על חוף הים השחור, הוא שוק אוכל נהדר בחלל מקורה ענק, שיש בו כל מה שאדמה בלי חומרי הדברה יכולה לתת ויותר: לימונים כתומים, דבש צהוב, דבש לבן ולדר, קיבות פרה וחזירונים, חדר בשר בקר טרי מדמם, בלוקים גדולים של חמאה וכיכרות גבינה, תבלינים, תרוודים, כפות עץ ומלכודות עכברים וגם צ'וּרְצְ'חֶלָה (בתמונה העליונה) - מקלות של אגוזי לוז שהושחלו על חוט, נטבלו בתערובת של קמח ומיץ ענבים ויובשו בשמש, הגירסה הגיאורגית לחטיף אנרגיה. אנשים נחמדים, אף מילה באנגלית. לא צריך, מבינים הכל. בקומה השנייה יש גם כוך קטן של מסעדת פועלים עם כמה תבשילים ובירה מקומית.

ליסבון - ללכת לאיבוד בין שיאדו לביירו אלטו

כשה-World Tourist Award זיכה את ליסבון בתואר "יעד התיירות הטוב ביותר באירופה" הוא נתן בכך חותמת איכות רישמית לסמטאות ביירו-אלטו, למועדוני הפאדו, ל"פשטאיש דה בלם" הממתק הלאומי, ולנועם המיוחד של אחת מבירותיה היותר מקסימות של אירופה.

ב"Casa das Velas do Loreto", חנות הנרות הזעירה ברובע שיאדו, כבר מרגישים את אווירת חג המולד. שתי נשים מבוגרות משרתות את הלקוחות מאחורי דלפק עץ קטן. מדי פעם הן נבלעות אל חלל אחורי שגודלו לא ברור, וחוזרות עם קופסאות של נרות, פמוטים, ודמויות קטנות שמרכיבות את סצנת הלידה של ישו. מאז שנת 1789 מייצרים שם נרות בעבודת יד ביותר מאלף דיאמטרים. "אנחנו מוכרים רק נרות פורטוגזיים! לא סיניים!" מדגישה המוכרת. "אצל הסינים הכל סטנדרטי. אנחנו עושים עם נשמה!". הם לא היחידים. את הנשמה הזאת חשים היטב ברחובות ליסבון.

מאז נפילתו של הדיקטטור אנטוניו סלזאר ב-1974 החלה פורטוגל להיפתח לעולם, ובעשור האחרון היא פועלת במרץ כדי ליישר קו עם יתר חברות הקהילה האירופית. כמו כל בירה אירופית גם ליסבון מתהדרת בסממנים המתחייבים: שדרה מרכזית עם לואי ויטון והוגו בוס, קניוני ענק עם זארה ו-H&M, מוזיאונים מעודכנים כמו מוזיאון Brardo לאמנות מודרנית, ובקומפלקס החנויות והמזון המהיר "ארמזיינש דו שיאדו" (Armazens do Chiado) בעיר התחתית, מכינות מוכרות עוטות כפפות כריכי בריאות מחיטה מלאה ונבטים. אבל יותר מכל, זה הטעם של פעם שכובש את הלב בליסבון, והעובדה שעדיין אפשר לחוש בה את מגע ראשית המאה הקודמת, ארוג בחיי היומיום שלה.

חשמליות ישנות ומצחצחי נעליים

היא יושבת בעמק ועל הגבעות שמשני צידיו, מעל לשפך הנהר טז'ו. בעמק נמתחת Avenida da Liberdade (שדרת החופש), ומשני צידיה בתי מלון יוקרתיים וחנויות מעצבי-על. השדרה מובילה אל רובע ביישה, העיר התחתית שבין שתי הכיכרות המרכזיות, כיכר רוסיו עם התיאטרון הלאומי, וכיכר קומרסיו המוקפת מבני ציבור ונושקת לנהר. את לב העיר התחתית חוצה רחוב אאוגוסטה (Rua Augusta), מדרחוב החנויות והמסעדות התוסס, שבו התמקם לאחרונה גם Mude, המוזיאון החדש לאופנה ולעיצוב.

העיר קטנה למדי (600 אלף תושבים), ובנוייה ממקבץ של רובעים צפופי סמטאות ובתים ישנים מחופים באריחי קרמיקה צבעוניים. חשמליות ציוריות מטפסות בחריקה במעלה הרחובות המרוצפים אבן. בביישה (Baixa), העיר התחתית, מצחצחי נעליים עדיין מציעים את שירותיהם, ובמקומות, שהם ספק בר ספק קיוסק, מוכרים מעל דלפק פשוט רק משקה אחד –ג'ינג'ה, ליקר הדובדבנים המקומי, בכוסיות זכוכית קטנות (עם או בלי פירות בתחתית. 1.10 יורו לכוסית).

על הרכס המזרחי של הגבעות מתנשא מבצר סן ז'ורז' ותחתיו סבך הסמטאות הצפופות של רובע אלפאמה (Alfama) העתיק. זהו הרובע היחיד ששרד את רעידת האדמה הגדולה של 1755 שהחריבה חלק עצום של העיר. על הרכס המערבי נמצאים רובע שיאדו (Chiado) הסטייליסטי ובהמשכו רובע ביירו אלטו (Bairro Alto), מרכז חיי הלילה של העיר.מרחובות העיר התחתית אל הרובעים שעל הגבעות מטפסים אזרחי ליסבון ותייריה ברחובות תלולים מרוצפי אבן, ונעזרים בכמה אמצעי תחבורה מיוחדים: רשת של חשמליות ישנות, רכבל מ-1892 ומעלית ברזל מ-1902, שתוכננה על ידי תלמידו של גוסטב אייפל. השימוש בכל אחד מהם הוא תענוג בפני עצמו.

ליסבון נוסדה כנראה על ידי הפניקים ומאז כבשו אותה רבים והטביעו בה את חותמם – הרומאים, הוויזיגותים, המוסלמים והנוצרים. ב-1255 הפכה לבירת הממלכה הפורטוגלית. תור הזהב שלה היה במאות ה-15 וה-16, אז יצאו ממנה המגלים למסעות הימיים הגדולים והפכו אותה לאימפריה. רעידת האדמה הגדולה ב-1755 ובעקבותיה צונאמי ושריפות, כילתה חלק גדול מהעיר וכמאה אלף מתושביה. מרקס דה פומבל, יועצו של המלך ז'וזה הראשון, הנהיג את מלאכת השיקום האדירה ובנה בעצם עיר חדשה ומודרנית.

ב-1932 עלה לשלטון הרודן אנטוניו סלזאר ועד 1974 הקפיאה הדיקטטורה שלו את התפתחותה של המדינה. עם נפילת שלטונו החלה פורטוגל להתעורר וכיום היא חלק מהקהילה האירופית ומיישרת קו במהירות עם שכנותיה.

חשמלית התיירים

הדרך הטובה והנעימה ביותר להכיר את ליסבון היא ברגל ולשלב בשוטטות נסיעה בחשמליות. הנסיעה איטית ומזגזגת במעלה הרחובות הצרים, ומאפשרת לראות בנחת את מרכז העיר ואת הרובעים החשובים. קו 28, המכונה גם "חשמלית התיירים" הוא המומלץ ביותר. בכיכר מרטין מוניש (Martin Moniz) בעיר התחתית נמצאת התחנה הראשונה והאחרונה. קחו בחשבון שעה הלוך ושעה חזור. כדאי לרכוש (Lisboa Card) "ליסבון קארד" - 16 יורו ל-24 שעות, 27 יורו ל-48 שעות, או 33 יורו ל-72 שעות. הכרטיס מקנה נסיעה חופשית בכל קווי החשמליות, האוטובוסים והמטרו, וגם נסיעה ברכבת לפרברים ולעיירות הלווין של ליסבון כמו קשקאיש וסינטרה, שכל אחת מהן היא יעד טיול יפהפה בפני עצמו. הכרטיס מספק גם כניסה בחינם ל-26 מוזיאונים, בניינים היסטוריים ואטרקציות תיירותיות. אפשר לרכוש אותו בשלוש לשכות תיירות: בשדה התעופה, במדרחוב Rua Augusta  ובכיכר Restauradors במרכז העיר.

"החוק הליסבונאי אומר: ארוחת בוקר לא אוכלים בבית אלא בפשטילריה, חנות המאפים", אומרת לנו באותו בוקר הלנה ריביירו, מדריכת התיירים שהופקדה מטעם לשכת התיירות של ליסבון להראות לנו את העיר. "ליסבון היא כנראה העיר שיש בה הכי הרבה חנויות מאפים לראש", היא צוחקת. ועוד נגיע אל היהלום שבכתר. מי שיאמץ את ההמלצה שלה יוכל לפתוח את היום בקונפיטריה סנטרל (Praca da Figueira, 18), הוותיקה מ-1829, בכיכר פיגיירה שבלב העיר התחתית. אחר כך אפשר לעלות על חשמלית מס' 15 בתחנה הסמוכה לבית הקפה ולנסוע אל מבצר סן ז'ורז'.

מרחבת התצפית שגובלת בשרידי חומות העיר מהמאה החמישית, נפרש נוף של עיר מפתיעה, שרובה בתים עם גגות רעפים אדומים. מכאן אפשר לראות את כל התמונה לפני שמתחילים להכיר את העיר מבפנים.

רטרו טרנדי ברובע שיאדו

רובע שיאדו הוא הרובע הטרנדי והבוהמי של ליסבון. מתגוררים בו אמנים, אנשי תיאטרון ומוסיקאים. המשורר פרננדו פסואה נולד בשיאדו ב-1888 ופסלו ניצב בחזית בית הקפה המפורסם של הרובע, קפה אה ברזיליירה (A Brasileira) (Rua Garrett 120), מעוז האינטלקטואלים המקומיים, שנוסד ב-1905. עדיין אפשר לשתות בו קפה על בר העץ המקורי וליהנות מעיצוב הארט נובו היפהפה שלו.

A Vida Portuguesa (ב-Rua Anchieta 11), היא אחת מכמה חנויות ייחודיות ברובע, שמייצגות טרנד מקסים של רטרו מקומי. בחנות מגוון גדול של "מוצרים של פעם": סבונים, צעצועי עץ, עפרונות ומחברות, חפצי קרמיקה ואפילו קופסאות שימורי מזון, באריזות המקוריות משנות השלושים, שיוצרו מחדש. תושבי ליסבון, שגדלו על ברכי רבים מהמוצרים האלה, חוזרים וקונים אותם בהתרפקות נוסטלגית. תיירים רוכשים אותם בשל יופיים וייחודם.

ההתרפקות על עברה של ליסבון ושימורו הססגוני והמסוגנן ניכרים לא רק בחנויות של שיאדו. "בתי המלון שלנו נמצאים בבניינים מהמאה ה-18 ובכולם הקפדנו לשמר חלק מהמבנה או מתכולתו", אומרת אנה באטריש, מנהלת מלון Heritage Av. Liberdade שבבעלות רשת מלונות הבוטיק Heritage. "בקומת הקרקע של הבניין הזה היתה בעבר חנות עשבי המרפא Hermetica, שנוסדה בסוף המאה ה-19. השארנו את הדלפק וארון המגירות המקורי של החנות, והפכנו אותם לפינת תה עבור האורחים שלנו".
פריטי הריהוט האלה עם קישוטי הארט דקו מפארים היום את הלובי בכניסה למלון, כשעל המדפים משלימים את התמונה הסבונים וחפצי הקרמיקה של A Vida Portuguesa.כיכר לואיש דה קאמוייש, ע"ש המשורר הלאומי, מחברת את רובע שיאדו עם ביירו אלטו, רובע חיי הלילה של העיר (שפירושו השכונה העליונה). נחמד לשוטט בו גם במשך היום אבל בערב מתעוררים לחיים כל הברים, המסעדות ומועדוני הפאדו.

העצב המתוק של הפאדו

אוהבי מוסיקה לא יחמיצו בילוי במועדון פאדו, מוסיקת הנשמה הנהדרת של פורטוגל. הפאדו (מקורו במילה פאטום – גורל), מייצג את הפן העגמומי של הפורטוגזים, את ה-Saudade המפורסם, שפירושו געגוע, כמיהה. "כן, אנחנו בהחלט מלנכוליים. תמיד מביטים לאחור בצער ומקטרים", אומרת הלנה ריביירו.

Clube de Fado ברובע אלפאמה הוא אחד ממועדוני הפאדו הטובים בליסבון. בין המנות וכוסות היין והפורט האורות כבים, הבמה הקטנה מוארת באור אדום ושלושה נגנים עם כלי פריטה מלווים בזה אחר זה שלוש זמרות וזמר. כולם מצויינים ועולה על כולם נגן הגיטרה הפורטוגזית. אחר כך יסתבר שזהו מריו פאשקו (Mario Pacheco), בעל המועדון, שהוא גם המלווה וכותב השירים של מריזה, הדיווה העכשווית של סצנת הפאדו. הצילומים באולם הכניסה למועדון מעידים שוודי אלן, ריצ'ארד ברנסון מ"וירגי'ן", קליף ריצ'ארד וקייטאנו ולוזו היו כאן לפנינו. גם מריזה. הדיווה שממלאת מופעי פארק ענקיים, מגיעה לכאן לפעמים בהפתעה ועולה לשיר. ארוחת הערב מתחילה בשמונה בערב. המופע מתחיל בתשע ומסתיים בשתיים אחר חצות. אחרי 23.30 אפשר להיכנס למשקאות בלבד. הארוחה כוללת מנות טיפוסיות של המטבח הפורטוגזי כמו תבשיל של הדג הלאומי, הבקלה, מרק כרוב ויין פורט. מחירה כ-40 יורו. עבור המופע בלבד תשלמו 7.5 יורו לא כולל משקאות.

אבל לא רק פאדו. את סצנת המועדונים של ליסבון מוביל מועדון Lux, שבבעלותו של שחקן הקולנוע האמריקאי ג'ון מלקוביץ. מלקוביץ' צילם סרט בפורטוגל והתאהב בה וכבר קנה בה כמה נכסים. גם מסעדת היפים והמפורסמים Bica do Sapato (השפיץ של הנעל), הצמודה למועדון, בבעלותו.

רובע בלם – המנזר, המגדל והמאפה

ברובע בלם (Belem) נמצאים כמה מהאתרים ההיסטוריים המרשימים של פורטוגל, עדות לתקופת הזוהר של מסעות הגילוי הימיים הגדולים במאות ה-15 וה-16. חשמלית מס' 15 מכיכר פיגיירה או מכיכר קומרסיו (כעשרים דקות נסיעה) מגיעה עד התחנה הראשונה בסיור בבלם – מנזר ז'רונימוש (Jerónimos).

המנזר המרהיב, שהוא אתר מורשת עולמית של UNESCO, נבנה על ידי המלך מנואל הראשון ב-1502 לכבוד מסעו להודו של ואסקו דה גמה, שגם קבור בכנסיית המנזר. עיצובו העשיר, השופע תבליטים של יצורים ימיים, קונכיות, אלמוגים ופרטי ספינות, טיפוסי לסגנון המנואליאני, שנועד לפאר את המסעות הימיים ומהווה ביטוי מרשים לכוחה ולעושרה של פורטוגל בעידן ההוא.

מול המנזר, על גדות הנהר, מתנשאת אנדרטת המגלים (Padrão dos Descobrimentos). הדרך אליה עוברת על פני מרכז התרבות החדש והמרשים של ליסבון, ובו מוזיאון Berardo לאמנות מודרנית. בימים אלה מוצגת בו תערוכה המוקדשת לעמליה רידריגז, מלכת הפאדו של פורטוגל, במלאת עשר שנים למותה. אנדרטת המגלים היא מונומנט אבן ענק ומרשים ביותר, שגובהו למעלה מחמישים מ', שנבנה ב-1960 לציון 500 שנה למותו של אנריקה הנווט, שהוביל את היציאה למסעות הימיים הגדולים של פורטוגל. במבנה שמתחת לאנדרטה מוקרן סרטון על ההיסטוריה של ליסבון ומעלית מובילה לראשה לתצפית יפה על הנהר והרובע.

מגדל בלם (Torre de Belém) שבקצה הטיילת הוא מונומנט היסטורי מרשים נוסף. המגדל המבוצר מראשית המאה ה-16, נבנה על גדות הנהר לצרכי הגנה וכשער הכניסה הרשמי לעיר. גם הוא מאופיין בסגנון המנואליאני המפואר והוכרז כאתר מורשת עולמית של UNESCO.

כדי לחוות את החלק המתוק ביותר של בלם יש לחצות בחזרה את הכביש ולסור אל הקונדיטוריה ובית הקפה Pasteis de Belem. סביב שולחנות קטנים בכמה חדרים גדולים מגישים את מוצר הדגל המפורסם, ה"פשטאיש של בלם" – מצע של בצק עלים ממולא בקרם וניל. אין לטרוח לאכול אותו בשום מקום אחר בעיר. רק בבלם הוא יוצא פריך ונהדר כל כך. למה? זו תעלומה שלא ניתנת כנראה לפיצוח. 0.90 יורו ליחידה. לפזר אבקת סוכר וקנמון, להכניס לפה ובדרך החוצה לקנות בדלפק עוד כמה לאחר כך.

סינטרה עיירת המלכים
במרחק קצר מחוץ לליסבון נמצאות קשקאיש (Cascais), אשטוריל (Estoril ) וסינטרה (Sintra), עיירות לווין מקסימות, שמומלץ מאוד לבקר בהן. לסינטרה, עיירת הנופש של מלכי פורטוגל עתירת הארמונות, כדאי להקדיש יום (40 דקות נסיעה ברכבת מתחנתRossio במרכז ליסבון. כלול ב"ליסבון קארד").

ארמון פנה (Palácio Nacional de Pena) הממוקם בלב פארק נהדר, היה מעון הקיץ של מלכי פורטוגל במאה ה-19. הנסיך הגרמני פרננדו השני שהתחתן עם מריה השנייה מלכת פורטוגל, היה חובב אמנות נלהב. הוא התאהב בסינטרה והפך את מה שהיה מנזר מהמאה ה-16 לארמון אגדתי שהוא שיא של קיטש רומנטי מקסים. סיור בחדרים הגדושים בשכיות חמדה ויצירות אמנות מציע הצצה אל החיים המתוקים של המלוכה הפורטוגזית, בין אגרטלי Lalique, כלי הפורצלן של Meisen וכלי הקרמיקה היפניים שלImari. מהחצרות והגגות נשקף נוף נפלא של נהר הטז'ו והאוקיינוס האטלנטי עד ליסבון. יש מערכת הדרכה קולית וגם סיורים מודרכים בהזמנה מראש. בכל 20 דקות יוצא אוטובוס ממרכז העיירה (אפשר גם להגיע ברגל דרך היער). מחיר הכניסה לפארק ולארמון: 11 יורו.

עוד ארמון יפהפה והזוי למדי הוא ארמון רגליירה (Quinta da Regaleira). הארמון הרומנטי בסגנון גותי-רנסנסי נבנה בראשית המאה העשרים על ידי המיליונר קארבאלו מונטרו בלב פארק מרהיב-עין. הפארק מלא מזרקות, פסלים, מערות, ובריכות עמוסי סמליים פולחניים ביזאריים ממגוון של מקורות, החל בנצרות וכלה בבונים החופשיים. מונטרו הלך לעולמו בלי להשאיר הסברים ומאז מנסים לפענח את פשרם, כשהביזארי מכולם היא באר נטולת מים בת תשע קומות.

אפשר בהחלט לבוא ליותר מיום אחד בסינטרה, המוקפת בפארק לאומי עם נופי יער הרריים, שבילי טיול ואופניים. אפשר להתארח ב-Lawrence’s, מלון בוטיק קטן ומקסים שהתפרסם בזכות הלורד ביירון ששהה בו במשך עשרה ימים ב-1809. הוא מוקף גן יפה ויש בו מסעדה טובה עם מטבח פורטוגזי-בינלאומי. מחיר לילה בסוויטה מחוץ לעונה – 180 יורו. 

פארק האומות, שופינג וכדורגל

בשנת 1998 התקיים בליסבון היריד העולמי אקספו. כל חלקה המזרחי של העיר שלאורך הנהר חודש ונבנו בו כמה מונומנטים פוטוריסטיים מרשימים ביותר, שהקנו לפורטוגל אמירה בתחום האדירכלות ועיצוב. המתחם שקיבל את השם פארק האומות (Parque das Nacoes) כולל את תחנת Oriente , שתכנן האדריכל הנודע סנטיאגו קלטראווה, את מרכז הקניות הגדול ואסקו דה גמה, שני מגדלים מרשימים המעוצבים כמפרשיות ענק, ברים ומסעדות, ואת האטרקציה המרכזית – ה-Oceanarium, האקוואריום הענק ובו 8000 בעלי חיים. רכבת קטנה עוברת על פני האטרקציות המרכזיות בכל 20 דקות ואפשר לצפות בכל אלה גם בנסיעה ברכבל.

לליסבון גם כמה מוזיאונים מעניינים ששווים ביקור. מוזיאון גולבנקיאן (Calouste Gulbenkian Museum, Avenida de Berna, 45A) מציג את אוסף שכיות החמדה הענק של איל הנפט ממוצא ארמני, ובו גם אוסף התכשיטים המפואר של אמן התכשיטים והזכוכית הנודע Rene Lalique.
בעיר התחתית נפתח לפני כחצי שנה מוזיאון Mude (Museo do Designe e da Moda) לאופנה ולעיצוב. שלוש קומות כבר פתוחות ומציגות עתה תערוכת עיצוב משנות השישים ותערוכה המוקדשת למעצבי האופנה הפורטוגזיים Alves/Goncalves. מרוחק יותר אבל שווה ביקור הוא מוזיאון האזולז'וס (Museu Nacional do Azulejo), שמציע תצוגה יפהפייה של אריחי הקרמיקה הפורטוגזית המפורסמת.

חובבי קניונים ואאוטלטים ימצאו בליסבון עיר כלבבם. הבילוי בקניונים הוא הספורט הלאומי של הליסבונאים ובקניוניהם הרבים מיוצגות כל הרשתות האירופיות במחירים נמוכים יותר יחסית לערים אירופיות אחרות. קניון Tejo, בפאתי ליסבון, הוא הגדול שבהם. קניון Colombo, שבתוך העיר, היה עד לשנים האחרונות הגדול באירופה. יש גם שני אאוטלטים גדולים: Freeport Alcochete – למעלה מ-140 חנויות עודפים של מיטב המותגים (פראדה, הוגו בוס, זארה, אדידס וכו') נמצא במרחק 30 ק"מ ממרכז העיר. אין אליו תחבורה ציבורית אך יש הסעות ממרכז העיר. אאוטלט Campera נמצא כ-50 ק"מ צפונה לליסבון, ליד העיירה קרגדו, והוא נגיש בקלות בהיותו קרוב מאד לכביש המהיר מליסבון לפורטו ה-A1.
לחובבי כדורגל מציעה העיר את המשחקים ב-Stadio da Luz, האיצטדיון של קבוצת בנפיקה (מול קניון "קולומבו"). שתי קבוצות הכדורגל המקומיות, בנפיקה וספורטינג, משחקות בליגות האירופיות הבכירות ולליסבון מגיעות קבוצות בכירות למשחקי ידידות ולמשחקי ליגה. לאחרונה התקיימו שם משחקים עם מילאן, ברצלונה, אתלטיקו, אוורטון ועוד.

"חידוש הטיסות הישירות אפשרי וגם כדאי כלכלית"

אין כיום טיסה סדירה לפורטוגל. הטיסות הסדירות כוללות עצירה באחת מבירות אירופה. אני הגעתי לליסבון דרך בריסל, עם בריסל איירליינס, אבל אין ספק שמגיעה לליסבון ולפורטוגל טיסה סדירה מישראל.
"שגרירות ישראל בפורטוגל ומטה משרד החוץ עושים בשנים האחרונות מאמצים רבים לקדם את תחום התיירות בין שתי המדינות", אומר אהוד גול, שגריר ישראל בפורטוגל, "כאשר התיירות הצליינית היא הענף הבולט ביותר. אנחנו פועלים בשיתוף עם מפעילי תיירות מקומיים ועם המנהיגות הדתית בכנסיות הקתוליות והאוונגליות של פורטוגל כדי לעודד הגעת עולי רגל לבקר בארץ. לצערנו לפני עשר שנים הופסקה פעילותו של קו הטיסות הישיר בין ליסבון וישראל. אנחנו מאמינים שחידושו לא רק אפשרי אלא גם כדאי כלכלית. מעבר לכל מה שיש לפורטוגל להציע לתיירים יש בה מבחינת התייר הישראלי גם עניין מיוחד לאור המורשת היהודית המפוארת שהתקיימה בה לפני מאות שנים, ששרידיה פרושים בכל רחבי המדינה".

http://www.visitlisboa.com/
הכותבת היתה אורחת לשכות התיירות של ליסבון ופורטוגל, שגרירות ישראל בליסבון ובריסל איירליינס. 

תיירות ירוקה במחוז טון-הוגאנט בשוויץ

פורסם במסע אחר אונליין

מחוז אגם טון-הוגאנט מציע כמה ממסלולי הטיול הנופיים היפים בשוויץ. עכשיו הוא מצטרף לשמונה מחוזות במדינה, שיהפכו לפארקי טבע ויתחייבו לעמוד בתנאי שימור קפדניים של אתרי טבע ותרבות ולפיתוח תיירות בת קיימא. 

"מטרתנו היא להתקרב לטבע ועל כן נחלוץ נעליים", אומר מרקוס מצגר (Markus Metzger) בטון החלטי וחיוך ענוג ומתחיל לפרום את שרוכי נעליו. אנחנו עומדים לרגלי גבעה תלולה, מכוסה בעשב ירוק בוהק ופריחה אלפינית צפופה, סמוך לכפר באטנברג (Beatenberg). הכפר שוכן גבוה מעל לעיר טון, בלב איזור הברניז אוברלנד שבמרכז שוויץ. מולנו נפרש נוף הפסגות המושלגות של השלישיה המיתולוגית – אייגר, מונך, יונגפראו, הגבוהים בהרי האלפים (למעלה מ-4,000 מ').
מצגר, רוקח, מומחה לצמחי מרפא אלפיניים ומדריך טיולי טבע, מוביל אותנו יחפים, במעלה הגבעה, ואחריה בשבילי יער סבוך של עצי מחט. העשב הרך המכסה את הגבעה נעים למגע כף הרגל. היעד הוא מכרה פחם ישן נטוש, שהפך לאתר תיירות קטן, וסיפורו מגולל את ההיסטוריה המקומית מהימים שבהם עדיין כרו כאן פחם והובילו אותו ממעמקי ההר אל הכפרים, לאורך מסלול תלול ומסובך. אבל המכרה הוא רק תירוץ. הטיפוס במעלה הגבעה והיער, מול נוף הפסגות עוצר הנשימה, הוא העיקר. מצגר מדלג במעלה השביל כעז הרים עליזה, מצביע, קוטף, ממולל ומציע לנו להריח, עלים, עשבים ופרחים קטנים. אלה טומנים בחובם שלל סגולות מרפא לכל צרה שלא תבוא: שלשול, עצירות, אנמיה, וחלקם גם מבטיחים חליטת תה ארומטי ומחזק. בכל שנה מניב האיזור הזה 50 טון של צמחים, שמהם מופק מגוון מוצרי טבע מקומיים, הפופולאריים שבהם - תבליני צ'ילי, פסטו ומלח עשבים אלפיניים, ומגוון של חליטות תה.

פארק טבע - הגדרה מחייבת
טיול הנופי-חושני-וקצת הרפתקני הזה הוא אחד ממסלולי הטיול היפים והמגוונים ביותר שמציעים נכסי הטבע של מחוז אגם טון-הוגאנט, צפונית לאגם טון. האיזור, המשתרע בין הברניז אוברלנד ומחוז אמנטל, כולל את העיר טון שעל גדות אגם טון ונהר הארה; איזור קארסטי נרחב עם רשת מערות הנטיפים הגדולה באירופה; ויערות ומרחבי אחו עטופים בנוף פסגות אלפיני. בין כל אלה נמתחים 120 ק"מ של מסלולי טיול ושבילי הליכה בהרים ובעמקים, השופעים צמחים ופרחים, שמיזמי תיירות, חברות רכבלים, אתרי סקי, נדל"ניסטים וחוואים מקומיים, יצטרכו מעתה להתחשב בהם. אגם טון-הוגאנט הוא אחד מתשעה מחוזות בשוויץ, המועמדים להיות מוכרזים בקרוב כ"פארק טבע". בחודשי הסתיו והחורף הקרובים ייקראו תושביהם אל הקלפי להצביע בעד המהלך. המטרה היא ליצור בקהילות המקומיות שיתוף פעולה ומחוייבות לשימור נכסי הטבע והתרבות שלהן ולפיתוח אקולוגי בר קיימא.

ההגדרה "פארק טבע" תחייב את הקהילה המקומית בין היתר בפיתוח תעשייתי וחקלאי רגיש לסביבה ובפיתוח תיירות אקולוגית בת קיימא. היא תזכה אותה בחיזוק כלכלת המחוז ובמיתוג, שישדרג את שיווק התוצרת החקלאית ויאפשר לחוואים למכור את תוצרתם תחת הלייבל של פארק טבע.

תפוח נגוס או גבינת אמנטל מחוררת"התחלנו את המהלך לפני חמש שנים ולפני שנה זכינו במועמדות", אומר ריימונד בויטלר, מורה וגיאוגרף, שנמנה עם צוות פרוייקט הפארק של מחוז טון-הוגאנט, שמשתרע על פני350 קמ"ר ועולה עד גובה של 2,200 מ'. "אם נצליח להעביר את ההצבעה נוגדר החל מ-2011 כפארק טבע". אבל זה לא כל כך פשוט. "יש חקלאים שחוששים שהסכמה למהלך תטיל עליהם מגבלות שלא יאפשרו להם לגדל כל מה שהם רוצים", אומר בויטלר. "וישנה אפשרות שלא כולם יצביעו בעד. אם בשולי השטח שיוגדר כפארק יהיו מתנגדים, נסמן מחדש את הגבול ונוכל להחריג את שטחיהם משטח הפארק, כמו בתפוח נגוס. אך אם יתנגד חוואי ששדותיו נמצאים באמצע השטח – זה יצור מצב של שטח מחורר. 'תפוח נגוס' זה בסדר. 'גבינת אמנטל מחוררת' זו בעייה".

אבל בסך הכל כולם אופטימיים ורוב הסיכויים שתיירי 2011 כבר יבקרו ב-Nature Park Lake Thun-Hohgant, שבו יהיה על כל אתר סקי להגיש תכנית פיתוח של בנייה, הוספת מסלולי גלישה ופיזור שלג מלאכותי, שיקחו בחשבון את צמחי האחו של מצגר ואת היעלים, הנשרים, המרמיטות והלינקסים, תושבי האיזור. יהיה עליה גם להשתלב בצורה הרמונית בנוף על פי הקריטריונים של ה-Federal Office for the Environment. אם פרוייקט הפארק יעמוד בקריטריונים של השלטונות הפדרליים תוענק לו גם התווית של "פארק בעל חשיבות לאומית". כל זה יועיל לתיירות ולתיירים, בפרט לחובבי הטבע שבהם.באטנברג, נידרהורן, וקינוח בטרוטיבייק

איזור באטנברג, כפר הררי שקט בגובה של 1,153 מ' (בו נמצאת גם חנות צמחי המרפא, התה ותבלינים של מצגר), קרוב למדי אל מרכזי תיירות תוססים כמו אינטרלקן (נסיעה של 10 ק"מ בלבד), אבל מנותק מהם ואהוב במיוחד על חובבי טבע. הוא נקרא על שם באטוס, הקדוש הפטרון של הכפר, ומציע אתרי נופש למשפחות, ובעיקר מסלולי טיול בקיץ וסקי בחורף. אם בוחרים ללון באיזור אורבני, העיר טון היא נקודת יציאה מוצלחת ליום-טיול הזה, שכולל מגוון גדול של נופים ופעילות.
נסיעה קצרה באוטובוס הצהוב של ה-Post Bus, (יש תחנה מול תחנת הרכבת של טון), מובילה אל הרכבל העולה אל Niderhorn, "הר הבית" של באטנברג, שגובהו1,950 מ'. כדאי לעלות עד לפסגה אל נקודת התצפית האולטימטיבית על האלפים, שיש בה גם מסעדה. אפשר לרדת מנידרהורן ברכבל אל תחנת האמצע, Vorsass (פירוש השם: תחנת המרעה הראשונה של הפרות), הנמצאת בגובה של 1,580 מ', אבל מומלץ לרדת ברגל. הטיול יארך כשעה עד שעה וחצי, תלוי בקצב שלכם.

מול תחנת פורסאס מתגבהת הגבעה התלולה. לעולים עד סופה מצפה היער, שמבטיח טיול על פני קרקע ארוגה בשורשי עצים, סלעים מכוסים בטחב ואפלולית נעימה. הירידה אל הכניסה למכרה היא ירידה תלולה על פני שלבים מאולתרים בתוך הסלע, ובצידם חבל לאחוז בו. חוזרים אל תחנת Vorsass באותה דרך. משם אפשר לרדת חזרה ברכבל, אך מומלץ לחילופין לעלות על ה"דובדבן" של המסלול – הטרוטיבייק – קורקינט עם גלגלים מעובים ומעצורים, שבו תוכלו לשעוט בבטחה כל הדרך למטה עד באטנבוכט (Beatenbucht), דרך כפרים, שדות שופעים המכסים את המדרונות ופנורמת פסגות אלפינית יפהפייה ברקע. אפשר לבחור בדרך הקצרה, 6 ק"מ (כ-20 דקות), או בארוכה – 11 ק"מ.
אחרי נסיעה באוטובוס, עלייה ברכבל, הליכה ברגל וגלישה במורד בטרוטיבייק, הגיע תורה של הספינה. מבאטנבוכט אפשר לשוב לטון בשיט מענג שנמשך כשעה וחצי. זוהי אחת ההנאות שמציע כל אגם שוויצרי שמכבד את עצמו, ואגם טון הוא מהיפים שבהם.
טון
טון היא עיר קטנה ונעימה עם רובע ימיבניימי יפה. נהר הארה חוצה אותה לכל אורכה בשצף מי תכלת חיוורים, שמעידים על טמפרטורה מקפיאה. זה לא מפריע לברבורים, לשחיינים בודדים ולחבורה של שייטי קייקים לשוט ולהיאבק בזרם. כל האחרים נהנים ממנו מהטיילת, מבתי הקפה והגשרונים, המעוטרים באדניות פרחים ססגוניות. www.thun.ch/en.html

טירת טון – משנת 1191, מתנשאת מלב הרובע העתיק ומציגה נוף מרהיב של העיר והסביבה. באולמותיה שוכן המוזיאון ההיסטורי של טון. מוצגים בו פריטים מתקופות שונות, משריוני אבירים ושטיחי קיר מהמאות ה-14 וה-15 ועד בית בובות מהמאה ה-19. כמה רחובות-מדרגות עולים אל הטירה. אחד מהם, רחוב מדרגות מקורה, עולה מכיכר העירייה הישנה (Rathausplatz) עם בית העירייה הנאה מהמאה ה-16. www.schlossthun.ch

פארק שאדאו (Schadau Park) וטירת שאדאו – פארק אנגלי יפהפה על חופו הדרומי של הנהר. הטירה היא כיום מקום משכנו של "מוזיאון הגסטרונומיה השוויצרי" ושל מסעדת הגורמה היוקרתית Arts, שמחזיקה ב-14 נקודות במדריך Gault Millau.

הפנורמה של ווכר (Wocher-Panorama) – (גם היא בפארק שאדאו) ציור פנורמי ריאליסטי, העתיק מסוגו בעולם. הפנורמה, המתארת את החיים בטון, היא פרי מכחולו של מרקארד ווכר וצויירה בין 1809-1814.
עוד בסביבה:מערות באטוס – מערכת מערות נטיפים הגדולה בשוויץ, שהיו ביתו של הנזיר באטוס, אחרי שעל פי האגדה הבריח משם את הדייר הקודם, הדרקון הנורא, שמרר את חיי המקומיים. חלק מהמערות מוארות ופתוחות למבקרים. www.beatushoehlen.ch
* מרקוס מצגר: מחיר טיול של חצי יום בהדרכתו – כ-200 פרנק שוויצרי, תלוי בגודל הקבוצה. www.drachenberg.ch/naturdrogerie

הכותבת היתה אורחת לשכת התיירות של שוויץ.