שוויץ: דרך היין של קנטון ואלה
אחד הסודות השמורים ביותר של השוויצרים הוא העובדה שפרט לשוקולד ולגבינות הם גם יודעים לעשות יין לא רע בכלל. כמה ממותגיו אפילו מתחרים יפה עם התוצרת של הארצות השכנות. אבל השוויצרים צורכים את כל מה שמפיקה תעשיית היין הצנועה שלהם ורק לעיתים רחוקות הוא חוצה את מעברי ההרים אל השווקים שמעבר לאלפים. אז לא רק שכדאי לגלות אותו, כדאי לעשות את זה במקום שבו מגדלים, מייצרים ומגישים אותו, כי כל אחת מ"דרכי היין" של שוויץ היא גם מסלול טיול מומלץ.
הכותבת היתה אורחת של לשכת התיירות של שוויץ
אחד הסודות השמורים ביותר של השוויצרים הוא העובדה שפרט לשוקולד ולגבינות הם גם יודעים לעשות יין לא רע בכלל. כמה ממותגיו אפילו מתחרים יפה עם התוצרת של הארצות השכנות. אבל השוויצרים צורכים את כל מה שמפיקה תעשיית היין הצנועה שלהם ורק לעיתים רחוקות הוא חוצה את מעברי ההרים אל השווקים שמעבר לאלפים. אז לא רק שכדאי לגלות אותו, כדאי לעשות את זה במקום שבו מגדלים, מייצרים ומגישים אותו, כי כל אחת מ"דרכי היין" של שוויץ היא גם מסלול טיול מומלץ.
אחת מ"דרכי היין" היפות והמתגמלות ביותר נמצאת בקנטון ואלה (Valais), ספק היין הגדול בשוויץ, שבו גדלים הכרמים הגבוהים ביותר באירופה. היא משלבת מסלול טיול רגלי קל בכפרים, כרמים ויערות, מוזיאון יין מקסים, המון יקבי בוטיק, ואפשרות להיכרות נעימה מאוד עם המטבח המקומי. כל זה נפרש לאורך כשלוש שעות וששה קילומטר בין כפר היין Salgesch והעיר Sierre.
כרם בכל חצר
טיול קצר ברחובו הראשי של סאלגש מבהיר מיד: כאן לא עושים שום דבר חוץ מיין. בחצר כל בית יש יקב בוטיק, או כרם קטן, או שניהם. שלטי עץ מצויירים מזמינים להיכנס ולטעום. בעונת הבציר ריח היין באוויר עז כל כך, עד שאפשר להשתכר רק מהשיטוט ברחוב. במלון "ארקאנום" שבכפר אפשר לישון במיטות הבנויות בתוך חבית יין ענקית או מכבש ענבים.
המסלול מתחיל בביקור בחלקו הראשון של "מוזיאון היין והכרמים" (Zumofen-Haus) ברחוב הראשי. 12 החדרים הקטנים בבית ספון העץ מימי הביניים מספרים את סיפורה של תעשיית היין המקומית: ההיסטוריה של תושבי ההרים שירדו לעמק ושתלו בו כרמים, תצוגת כלי חקלאות ומכבשי ענבים עתיקים, ויש אפילו פינה קטנה לכבוד העפרוני, שחזר בשנים האחרונות לקנן בכרמי העמק.
אבל העיקר ב"דרך היין" הזאת הוא הטיול בנופיו של העמק, Val d'Anniviers. הסמטאות עם הבתים והכרם בחצר מפנות את מקומן לדרך עפר, המטפסת במתינות אל הגבעות. 80 שלטים (משום מה רק בצרפתית וגרמנית) מלווים את ההולכים בה עם הסברים על הקרקע, סוגי הענבים ולמה היין שם מצליח להם כל כך. שמורת קניון ראספיי (Raspille), עם קירות הסלע המרשימים שלה מצדיקה נטישה זמנית של "דרך היין" לטובת טיול קסום בסבך יער ירוק ואפלולי. שם גם מתגלה ה"ביס דה מארה" – אחת היוזמות החקלאיות המרשימות, שהמציאו אבותיהם של כורמי הקנטון לפתרון מצוקת המים באיזור. ה"ביס" היא תעלת מים, אחת מתוך 190 תעלות מים עתיקות, שנחפרו בוואלה במאה ה-12 כדי להעלות את מי הנהר שבעמק ולהשקות את השדות והכרמים על הגבעות ומדרונות ההרים. לעיתים התעלה מדופנת או בנוייה, אך ברובה היא נראית כנחל הררי, שגדותיו עטורות שרכים וצמחיה צפופה.
החזרה אל "דרך היין" מובילה אל Muraz, קהילת כורמים וייננים הרריים עם מחסני העץ ואסמי התבואה המיוחדים שלהם, ואל הכפר ויירה (Veyras), שהתפרסם בסלבס שמצאו בו שלווה והשראה. המפורסם שבהם היה המשורר רילקה.
אכול ושאטו
אין סיום ראוי יותר לכל המסלול הזה מהמסעדה ובר-היין של Château de Villa. הטירה הנאה והאלגנטית מהמאה ה-16 בפאתי העיר Sierre, מוקדשת כולה לתעשיית היין של העמק. בר היין שלה מכיל למעלה מ-500 סוגי יין, מתוצרתם של כ-100 יקבים מקומיים, ובה נמצא גם חלקו השני של "מוזיאון היין והכורמים", המשלים את זה של סאלגש.
בבר היין אפשר להיחשף באופן מעמיק ומסודר ליינות האיזור המובילים, מענבי הפנדאנט, הסילוואנר והפינו נואר. במסעדת הטירה מומלץ להזמין את המנות הטיפוסיות למטבח הוואלזאני. למנה ראשונהViande sechee – נתחים דקיקים של בשרים מיובשים ומעושנים. אחריה ראקלט – קדירת תפודים, אותם מטבילים בחמישה סוגים מקומיים של גבינה מותכת, ולקינוח סורבה האפריקוטין (מישמשים). בספטמבר מומלץ לקחת, כמו כולם, את ארוחת הסתיו המסורתית "בריזולה" – פלטה של נתחי בשר מיובש ומעושן, ערמונים על האש, גבינות ויין.
הכותבת היתה אורחת של לשכת התיירות של שוויץ
